<h1>רבינו גרשום</h1>
<h2>דף ב:</h2>
גמ' מניינא למה לי דקתני ל"ו, לימא על אלו חייבין על זדונן כרת הבא על האם כו'. א"ר יוחנן להכי תנא מניינן לומר שאם עשאן כולן בהעלם אחד בשגגה אחת שחייב ל"ו חטאות. דאם לא נקט מניינא שמא איכא למימר יש מהן יותר ותנא ושייר או שמא קס"ד דיש מלאכות שאין חייבין על זדונן כרת ועל שגגתן חטאת להכי תנא מניינא דחייב על כל אחת ואחת ואינם יותר.
מניינא דאבות מלאכות למה לי לימא אלו הן אבות מלאכות הזורע והקוצר כו'. א"ר יוחנן כו' כטעם דכריתות.
תוב הא דתנן בפירקין תניינא [ט' ע"א], ארבעה מביאין על הזדון כשגגה הבא על השפחה ונזיר שנטמא ועל שבועת העדות ועל שבועת הפקדון, ומפרש התם מנלן דמביאים על הזדון כשגגה. מניינא למה לי. לאפוקי מדר' שמעון דתנא במסכת שבועות [ל"ד ע"ב] שבועת הפקדון לא נתנה זדונה לכפרה, ואי אמר אלו מחוסרי כפרה ולא אמר מניינא הוה אמינא לאו דוקא אלא כר' שמעון דממעט לשבועת הפקדון, קמ"ל מניינא דארבעה הוו ולאפוקי מדר' שמעון.
תוב דתנן נמי בפירקין תניינא [ט' ע"א], ה' מביאין קרבן א' על עבירות הרבה הבא על השפחה ביאות הרבה ונזיר שנטמא טומאות הרבה כו'. מניינא למה לי. משום דקתני בההיא ונזיר שנטמא טומאות הרבה דאינו מביא אלא קרבן אחד. ומשכחת לה כגון דאיטמי בשביעי וחזר ונטמא בשביעי דהיינו שנטמא טומאות הרבה ביום שביעי ביום תגלחתו כדכתיב [במדבר ו'] וכי ימות מת עליו בפתע פתאום וטמא ראש נזרו וגלח ראשו ביום טהרתו ביום השביעי יגלחנו, היינו נזירות דטומאה וכתיב והימים הראשונים יפלו כי טמא נזרו. [מיום ז' הוא דחיילא] ומתחיל למנות נזירות דטהרה שוב ל' יום, וקמ"ל מניינא דמתניתין דתני ה' ותני בהו נזיר שנטמא טומאות הרבה היינו אליבא דר' יוסי בר' יהודה דאמר במסכת נזירות [י"ח ע"א] דנזירות דטהרה דמתחיל שוב למנות מיום ז' הוא דחילא עליה, וכיון שנטמא בשביעי וחזר ונטמא בשביעי טומאות הרבה מאחר שהתחיל למנות נזירות דטהרה וכיון דאכתי לא הגיע האי נזיר טמא ליום ח' בשעה שראויה להביא בה קרבן [הילכך סגיא ליה בחד קרבן על כל אותן טומאות הרבה דאינו מביא קרבן] עד יום ח' כדכתיב [ויקרא י'] וביום השמיני יקח שני כבשים תמימים. דאי תימא ר' היא מתני', כיון דאמר ר' דנזירות דטהרה עד שמיני דראוי להביא קרבן לא חיילא עליה א"כ אליבא דר' היכא משכחת לה שנטמא טומאות הרבה דאינו מביא אלא קרבן אחד. אי דנטמא בשביעי וחזר ונטמא בשביעי וחזר ונטמא בשביעי כיון דאכתי לר' לא חיילא עליה נזירות דטהרה לר' כולן כל הני טומאות טומאה חדא אריכתא (חדא) היא וכטומאה חדא ראשונה דמיא ולא הוו טומאות הרבה. ואי דנטמא בח' וחזר ונטמא בח' וחזר ונטמא בח' דכבר חיילא עליה דנזירות דטהרה לר' כיון דיצא בשמיני בשעה שראויה להביא בה קרבן ואח"כ נטמא טומאות הרבה חייב קרבן על כל אחת ואחת היא. אלא ש"מ מניינא דמתניתין דקתני חמשה וקתני נזיר שנטמא טומאות הרבה ר' יוסי בר' יהודה היא ולאפוקי מדר', אע"ג דבעלמא אמרינן [ערובין מ"ו ע"ב] הלכה כר' מחברו קמ"ל הכא דלא. דתניא וקדש את ראשו ביום ההוא, היינו שמתחיל למנות נזירותו דטהרה ואימת, ר' סבר ההוא ביום ההוא ביום הבאת קרבן הוא היינו ביום הח'. ור' יוסי בר' יהודה אמר ביום תגלחתו מיירי היינו ביום השביעי.
תוב הא דתנן נמי בפירקין תניינא [ט' ע"א], (אמר) ה' מביאין קרבן עולה ויורד על שמיעת הקול ועל ביטוי שפתיים ועל טומאת מקדש וקדשיו והיולדת והמצורע. מניינא ה' למה לי. משום דקתני סיפא דההוא דמתניתין דהוריות [ח' ע"ב] אין חייבים ב"ד על שמיעת הקול ועל ביטוי שפתיים ועל טומאת מקדש וקדשיו והנשיא חייב בכולן, (כיוצא בהן דיחיד ומשיח דחייבין בכולן) דברי ר' יוסי הגלילי, ר' עקיבא אומר הנשיא חייב בכולן חוץ משמיעת קול אלה שהמלך דהיינו נשיא לא מעיד ולא מעידין אותו. ור' יוסי הגלילי סבר כל שישנו באחת מהן ישנו בכולן, וקמ"ל מתניתין דקתני חמשה כר' יוסי הגלילי וכר' עקיבא ולאפוקי מדר' אליעזר דאמר התם בהוריות [ט' ע"א] נשיא מביא שעיר, קמ"ל מניינא חמשה מביאין קרבן עולה ויורד דאפי' נשיא.
מניינא למה לי. לאפוקי מדר' אושעיא דאמר י"ג אבות נזיקין שומר חינם והשואל כו', דאי אמר אלו אבות נזיקין השור והבור הוה אמינא תנא ושייר הני דר' אושעיא קמ"ל ד' אבות למעוטי דר' אושעיא, מ"ט לרב כדאית ליה ולשמואל כדאית ליה, לרב דאמר מבעה זה אדם משום הכי ממעט דר' אושעיא דתנא תנא אדם וכל דדמי ליה, ולשמואל דאמר מבעה זה השן אמר לך תנא בנזקי ממונו מיירי ולא נזקי גופו למעוטי דר' אושעיא דהוו נזקי גופו.
ולר' אושעיא דתני י"ג מניינא למה לי. לאפוקי מדר' חייא דאמר כ"ד אבות נזיקין, ומ"ט ממעט להו ר' אושעיא דקסבר בממונא קא מיירי בקנסא לא קא מיירי והני דר' חייא קנסי הוו.
ור' חייא מניינא דידיה למה לי, למעוטי מפגל בקדשים כהן האומר הריני שוחט זבח של פלוני על מנת להקטיר ממנו כזית חוץ לזמנו ומסור המלשין על ממונו של חבירו לגוים, והני פטירי מלשלומי דלא עבדי מעשה בידים אלא בדבור בעלמא, ואי קשיא לר' חייא אם כן עדים זוממין ומוציא שם רע דקא חשיב להו הא בדבור בעלמא קא עבדי אמר לך עדים זוממין מעשה כתיב בהו דכתיב [דברים י"ט] כאשר זמם לעשות. ומוציא שם רע הא קאמרי דעבד מעשה דאמר לא מצאתי לבתך בתולים הלכך קא חשיב להו.
בשלמא פטור לגמרי מחטאת לא משכחת לה, דהא כתיב בהו כרת בכולן דהיינו שגגתו חטאת. לכך יצאת כרת באחותו לחלק לחייב על כל אחת ואחת, דמה אחותו מיוחדת שהיא ערוה וחייב על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת אף כל שהיא ערוה חייב על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת.
והלא שלמים בכלל כל הקדשים היו דכתיב [ויקרא כ"ב] אמור אליהם לדורותיכם כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים וגו', אף אחותו נמי יצאה מן הכלל ללמד על הכלל כולו. אמר לך רב ביבי ומינה דהא ברייתא סייעתא לאו מי אמרת כו'. הכא נמי מה אחותו מיוחדת שהיא ערוה ואין לה היתר לעולם בחיי אוסרה, שאינה מותרת לעולם לאחיו שאוסרה, אף כל שאין לה היתר בחיי אוסרה חייבין עליה כרת. יצאת אשת איש שיש לה היתר בחיי אוסרה שאם נתן לה גט מותרת וכן נדה יש לה היתר לבעלה לאחר נדתה, הלכך לא מצי אחותו ללמד על הכלל כולו. א"ר יונה כו' מהכא ילפת לחלק דאמר קרא [ויקרא י"ח] כי כל אשר יעשה מכל התועבות וגו', וכולהו עריות בין אחותו בין אשת איש בין נדה כולהו שייכי בהאי קרא, הואיל וכך דאחותו שייכא בהאי קרא ויצאת ש"מ להיקש הוא ואין משיבין על ההיקש, אלא מה זו שיצאת חייבין עליה בפני עצמה אף כל השאר נמי אף אותן שיש בהן היתר בחיי אוסרן.
<h2>דף ג.</h2>
מיתבעי להון לחייב על אחותו בת אביו ובת אמו, דהא לא אשכחן בקרא [ויקרא י"ח] אלא בת אביך או בת אמך, לומר שאין עונשין מן הדין, אע"ג דאתיא מק"ו השתא בת אביו שלא בת אמו מיחייב בת אביו ובת אמו כ"ש. ור' יצחק לא בעי להכי קרא אלא קסבר עונשין מן הדין.
ואי בעית תימא, לעיל קא מהדר לר' יוחנן דאמר לכך יצא [כרת באחותו] לחלק, אי בעית תימא לחלק יליף עונש מן אזהרה מה אזהרה דהיינו לאו כתיבא אכל ערוה וערוה אף עונש כרת נמי [הוי כמאן דכתיב בכולהו] וליחייב על כל ערוה וערוה.
חילוק חטאות ביניהן אע"ג דחטאת לא אתי אלא במקום כרת אפ"ה כיון דכתיבי ב' לאוין וכרת אחת משמע כרת אכל לאו ולאו, וכי מאחר דלאוין מחלקין לחטאות הוא הדין לעריות דאית בהו הרבה לאוין וכרת אחת אלא כרת באחותו אמאי איצטריך, וקסבר ר' יצחק אחותו דרישיה דקרא לאו לדרשא אתי אלא אורחיה דקרא הוא ולגופיה איצטריך איש אשר יקח את אחותו, ואחות דסיפיה מיבעי ליה לחלק, ואי קשיא אמאי קאמר ר' יצחק אחותו דרישא אורחיה דקרא הוא הא מפיק ליה לדונו בכרת ולא במלקות, ההוא לא מפיק אלא מכרת ולא מאחותו. ואמרי לן ר' ד[ב]מס' מכות [י"ד ע"א] קא מהדר האי אי בעית תימא יליף עונש מאזהרה עלה דר' יצחק דאמר עונשין מן הדין, וקאמר אי בעית תימא אחותו בת אביו ובת אמו יליף עונש מאזהרה ולא מן הדין שהרי כתיב אזהרה באחותו בת אביו ובת אמו דכתיב [ויקרא י"ח] ערות בת אשת אביך מולדת אביך, ויליף עונש מאזהרה, והכא לא מיתוקמא הכי משום דרבנן לא בעי ילפי הכי עונשין מאזהרה אלא מיתבעי להו כרת באחותו לומר שאין עונשין מן הדין.
אף אנן נמי תנינא כר' אלעזר אמר ר' אושעיא דלאוין מחלקין. דמה קטרת לאו בפ"ע דכתיב [שמות ל'] והקטרת אשר תעשה במתכונתה לא תעשו, וחייב עליה בפ"ע כדכתיב [שם] איש אשר יעשה כמוה להריח בה ונכרת. וכי תימא מיהא לא איריא, דמשום הכי תנא מפטם את הקטרת במיצעי משום דקא בעי למיתנייא פיטומין גבי הדדי, א"כ נתנהו איפוך.
ר' אלעזר משמיא דרבא אמר לעולם בגברי קא חשיב ולא צריך לאפוקי אשה הנרבעת דתנא תנא ל"ג חטאות ותנא ג' כריתות דלית בהו חטאת לסיומינהו להשלים ל"ו כריתות, וממאי דתנא כריתות בלא חטאות מדקתני סיפא פסח ומילה דלית בהו חטאת דהני מצוות קום עשה נינהו. הוקשה כל התורה לע"ז משום דכתיב דבר ה' בזה [במדבר ט"ו] היינו שבזה על דבור ראשון לא יהיה, ותנא נמי כרת דהאשה הנרבעת לסיומא דכיון דליתא בגברי לית בה חטאת. והנך אחריני דהוו לא תעשה ואיתנהו בגברי אית בהו כרת וחטאת.
וכן אתה מוצא גבי העובד עבודת כוכבים דקתני במתני' דלא מיחייבי אלא חדא משום דבשגגת עבודת כוכבים וזדון עבודות מיירי. הרי לבו לשמים דהא סבור בית הכנסת הוא ולא מיחייב מידי. ואלא דחזא אנדרטא צלם שאינו עשוי לשם עבודת כוכבים וסגיד ליה מאי שוגג איכא הכא כיון שאינו עבודת כוכבים בהכי תליא מילתא אי דקבליה מזיד הוא ואי לא קבליה לאו מידי עביד ולא מיחייב. אלא כגון דשגג בעבודת כוכבים דסבר מותר לעובדה כשאינו עושה אלא מאהבה של שלטון או מיראה. וזדון (מלאכות) [עבודות] הכא ליכא זדון (מלאכות) [עבודות] דהא לא עביד במזיד אלא להכי קרי זדון (מלאכות) [עבודות] דמתכוין לעבוד מאהבה. הניחא לאביי דאמר חייב העובד מאהבה ומיראה, ומיתוקמא מתני' בהכי דהיינו שגגת עבודת כוכבים. ואלא שגגת עבודת כוכבים היכי דמי.
<h2>דף ג:</h2>
באומר מותר שאינו יודע שעבודת כוכבים אסור לעובדה. וזדון עבודות היכי דמי הא לא ידע דאסיר כיון דאיתכוין לעבוד קרי להו זדון ודמי האי כהעלם זה וזה בידו בין היא עצמה בין עבודותיה ואמאי חייב חטאת, דעד כאן לא בעא מיניה רבא מרב נחמן בפרק כלל גדול [שבת ע' ע"ב] העלם זה וזה בידו דלא ידע דהוי שבת ולא ידע דמלאכות אסירן אלא אי לאיחיובי תרתי, דאי אמרת בתר שגגת שבת אזלינן לא מחייב אלא חדא ואי אמרת בתר שגגת מלאכות אזלינן ולא בתר שבת מיחייב אכל אב מלאכה ומלאכה. אבל למיפטר לגמרי לא בעי מיניה הכא נמי גבי עבודת כוכבים לא פטיר לגמרי ומיחייב חדא. אמר רב פפא היכי משכחת לה באומר מותר כגון תינוק שנשבה קטן לבין העובדי כוכבים [דלא] ידע דאסיר עבודת כוכבים ולא ידע הני עבודות דאסירן. ואי בעית תימא אפילו בגדול [ולא] נשבה נמי משכחת לה באומר מותר כגון דקא טעי בהדין קרא כו'.
רב אחא בריה דרב איקא אמר תנא דמתני' שם שבת ושם עבודת כוכבים סתם קתני, כלומר דאי עביד בזדון שבת ושגגת מלאכות מיחייב אכל חדא וחדא אי שגגת שבת וזדון מלאכות לא מיחייב אלא חדא. ממאי דתנא שם איסור ושייר, מדקתני הבא על אשה ובתה ושייר בתו מאנוסתו דלא תנא בהדייהו. אמרין מהא לא הוי ראיה, דכתיבן בקרא קתני, ולא שייר בתו מאנוסתו דלא כתיב בהדיא אלא מג"ש אתיא לא קתני.
ל"א והא איכא בת אשתו בת בנה ובת בתה דכתיבן באורייתא וחייבי כריתות נינהו ושייר ולא קתני, אלא שם אשה קתני והנך נמי בכללן, הכא נמי כו'. והא איתמר במסכת זבחים [ק"ז ע"א] המעלה אברי פנים שראוי להקטירן בעזרה והקטירן בחוץ, ואברי חוץ אברי קדשים (שיצאו) [ששחטן] בחוץ ומעלן בחוץ או חולין מעלה בחוץ לשם קדשים חייב שתים וקשיא ליה לרב ביבי התם א"כ דחייב שתים הוה להו ל"ז כריתות ליתני המעלה והמעלה תרין זימנין כלומר חד לאברי פנים בחוץ וחד לאברי חוץ בחוץ, ואמאי קשיא ליה כיון דקסבר שם שבת קתני נישני לנפשיה הכא נמי שם העלאה קתני והוא הדין לאיברי חוץ בחוץ. אמר לך רב ביבי מי דמי שבת וע"ז תנא יתהון בכונכיהון, פירוש כל אחד שנה במסכתא (כל אחד שנה במסכתא) שלו כל מלאכותיו וכל דינו, הילכך גבי כריתות הכא דאריא הוא כלומר דאגב גררא דצריך להן הזכירן משום הכי משני שם שבת קתני ולא רצה לטרוח לפרשן שכבר מפורשין במקומותן אבל הכא גבי המעלה מי תנא יתהון בכונכיהון כלומר כלום יש מסכתא ששמה מסכת העלאות שמפורשים שם דנישני הכין דשם העלאה קתני, אלא כיון שאין להן מסכתא היה צריך לפרש כאן המעלה והמעלה אהכין קשיא ליה לרב ביבי.
עולא אמר בעל אוב דקתני במתני' דחייב חטאת לדברי הכל במקטיר לשד שיטענו לדבר מבין שחיו, דהקטרה היינו מעשה רבה. א"כ מקטיר לשד היינו ע"ז. אלא במקטר לשד שלא לשום עבודה [זרה] אלא על מנת לחברו שיבא אליו ויקבוץ לו שדים הרבה שיעש' רצונו. א"כ היינו חובר חבר שמקבץ כיתות של חיות ושל נחשים ע"י כישוף דאינו אלא בלאו. א"ל אע"ג דמקטיר לשד על מנת לחברו לשום אוב היינו חובר, וחובר חבר בלאו גרידא הוא, התורה אמרה חובר חבר כגון זה דבעל אוב בסקילה ובשוגג חטאת. אחד חובר גדול שמקבץ כיתות של חיות גדולות. ואחד חובר קטן שמקבץ חיות קטנות. ואפי' נחשים ועקרבים דחייב על לאו דלא ימצא. אמר אביי אפי' חובר למיצמד זיבורא ועקרבא שידחקו זה את זה ויהרגו זה את זה אסור. ואי קא אתאן בתריה שרוצין להזיקו ומשום הכי מחברן שלא יזיקיהו שרי.
<h2>דף ד.</h2>
הקשת שפתיו דמגדף לרבנן להוי מעשה ואמאי קא אמרי יצא מגדף. אמר רבא שאני מגדף הואיל ועיקר איסורו היינו במחשבת הלב ומחשבה לא הויא מעשה אבל בעלמא היכא דלא אזלינן בתר מחשבה אמרינן דהקשת שפתיו הוי מעשה. מתיב ר' זירא יצאו עדים זוממין (בהי) ברייתא היא בתורת כהנים [תו"כ ויקרא פ"א] דקתני אי מה עבודת כוכבים שחייבין עליה מיתת בי"ד אף אינו מרבה אלא את שחייב מיתת בי"ד את מה אני מרבה כגון מקלל אביו ואמו ומסית ומדיח [ונביא] השקר והעדים זוממין ת"ל ועשה יצאו אלו שאין בהן מעשה הלכך אין בהן חטאת. ואמאי אין בהן מעשה והא בעדים ע"פ כתי' על פי שנים עדים ונימא דהקשת שפתו הוי מעשה וליחייב חטאת. אמר רבא שאני עדים זוממין הואיל וישנן בראייה שעיקר עדותן היינו שמעידין שראינו כך וכך ובראייה לית בה מעשה להכי לא ניתנה שגגתן לכפרה דאין בהן מעשה.
לישנא אחרינא ר' ישמעאל סבר למידין לאו דחוקת עולם דכתיב בעניניה (דקרא) [דקדשים] דמההוא לא מצית לרבויי חלב חיה מקדשים דלית בהו חיה, ומכל חלב שור נמי לא מצית לרבויי חלב חיה דאפי' כתיב נמי סתמא בלא פרטי ליכא לספוקי בחיה דליתסר חלבה, דהא ילפינן האי כל חלב דשור מחלב דכרת מה בכרת פרט בהמה ולא חיה אף כאן נמי, הלכך שור וכשב ועז לחלק. ורבנן לאו מלאו ילפי כו'.
ואיבעית אימא רבנן היינו טעמא דלא אתי לחלק דמיבעי להו שור וכשב ועז להאי דרשא לכדאמר ליה רב מרי לרב זביד בפרק כל הבשר אלא מעתה כיון דמכל חלב קא מרבית אליה, אליה דחולין תיתסר באכילה, א"ל עליך אמר קרא כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו, חלב גמור השוה בשלשתן דסליק באימורין אסור, לאפוקי אליה דלא שוה בשלשתן דליתא אלא בכבש, להכי כתיבי למישרא אליה דחולין. ור' ישמעאל אמר לך א"כ לטעמיך לימא קרא כל חלב שור וכשב חלב השוה בשניהם ואליה אינה שוה בשניהם ועז למאי כתביה לחלק. ורבנן אמרי איידי דכתיב שור וכשב כתיב עז.
מודה ר' ישמעאל אע"ג דמחייב על כל אחד הני מילי לענין מלקות אבל לענין קרבן אין מביא אלא חטאת אחת, דלא דמי האי לאו דכתיב אשלשתן להא לאו דעריות דהתם כתיב לאו אכל ערוה וערוה.
ועשה אחת ועשה הנה היינו אחת שהיא הנה. לחייב על כל אחת ואחת, שאם אכל חלב וחלב שם אחד כלומר שני זיתי חלב ממין אחד בשתי העלמות חייב שתיים או ב' שמות כגון כזית מחלב שעל גבי הקרב וכזית ממעל הדקין או כזית מחלב שור וכזית מחלב כבש בהעלם אחת חייב שתיים. אלא ב' שמות בהעלם אחת אמאי חייב שתים הא ליכא לא חילוק העלמות ולא חילוק לאוין דהא ליכא אלא אחד בחולין כל חלב שור וכשב ועז. כגון דאכל חלב דנותר דאיכא ב' לאוין. א"כ ניחייב נמי משום קודש דנותר, היינו דכתיב כל זר לא יאכל קדש דאפי' כהן לגבי נותר זר הוי והיינו תלתא לאוין. חלב נבלה לוקה שתים אחת משום חלב ואחת משום נבלה. חלב מוקדשים לוקה שתים אחד משום חלב ואחד משום קודש, ואע"ג דכתיבי תרי לאוין בחלב קסברי רבנן לאו וכל חלב שור בחולין מיירי ולא בקדשים. ור' יהודה אמר חלב מוקדשין לוקה שלש דקסבר תרוויהו לאוי בקדש כתיבי וחייב שלש, וכרבנן הוה יכיל רב ששת (יכיל) לתרוצי דאמרי חייב שתים בחלב דקדשים אבל הא דאוקמיה כר' יהודה משום דרבותא קמ"ל דר' יהודה מחייב אחלב שתים משום ב' לאוין והיינו ב' שמות בהעלם אחד. אי הכי, אי משום רבותא קאמרת ונוקמא כר' ישמעאל דאמר דאחלב לוקה שלש וכי אכל ב' שמות לוקה שתים.
<h2>דף ד:</h2>
אלא אמאי לא אוקמא כו'. השתא נמי כר' יהודה לא מיתוקמא דהא אמר כו', מאי רבותא קמ"ל ברייתא דחייב שתים. אמר ריש לקיש הא קמ"ל כגון שאכלו ב' זיתי דחלב דחולין בב' תמחויין כלומר בב' תבשילין א' צלי וא' מבושל והיינו שני שמות ומשום הכי חייב שתיים כדר' יהושע דאמר בהא מסכת בפרק אמרו לו אמר ר' יהושע שמעתי באוכל מזבח אחד בחמשה תמחוין בהעלם אחד חייב על כל אחד [ואחד] משום מעילה קסבר תמחוין מחלקין.
לישנא אחרינא כגון דאכל חלב דהקדש ורבותא קמ"ל דחייב שתים ודלא כר' יהודה דאמר שלש. מחכון עלה ואי רבותא קמ"ל נוקמא כגון דאכל חלב דשור וכשב ועז ור' ישמעאל היא דאמר לוקה שלש, והאי דקתני חייב שתים דאכל שתים בלבד דשור וכשב, אלא אמאי לא אוקמא כו' דהא מודה שאינו חייב אלא חטאת אחת אחלב השתא נמי כר' יהודה כו', אלא ודאי אחת משום חלב ואחת משום קודש, והשתא נמי מיתוקמא כר' יהודה ברייתא ובין לרבנן ובין לר' ישמעאל למאי רבותא קמ"ל. אלא אמר ריש לקיש דבהכי קא מיירי ברייתא כגון דאכלו בב' תמחויין ור' יהושע היא.
בשלמא לר' יהודה היינו דכתיב תרי קראי בחלב וקסבר תרוייהו בקדשים כתיבי. ורבנן סברי חד בחול קא מיירי ולא בקדשים הילכך אינו לוקה אלא שתים אחת משום חלב ואחת משום קודש. וצריכי חד בחולין חד בקדשים. דאי כתב בקדשים הוה אמינא חולין לא ילפי מיניה, דהיינו טעמא דבקדשים אסור חלב משום דחמירי דאסורין לזרים הילכך חלבו אסור וחייבין עליו אבל חלב חולין דלא חמיר אימא (כלומר) איסורא בעלמא (אימא) דאית ביה אבל חייבין חטאת לא, להכי כתב כל חלב שור וגו' דגם בחולין ליחייב. ואי כתב בחולין ולא בקדשים הוה אמינא חלב חולין הוא דאסור משום דלא הותר מכלל איסורו לא לגבוה ולא להדיוט אבל חלב דקדשים דהותר מכללו לגבוה (אלא) לאחר זריקה והותר נמי בשרן דקדשים מכלל איסורן לאחר זריקה אימא מדהותר בשרן הותר חלבן צריכא דאסור. ואמר לן ר' איכא ספרי דכתיב בהו הכי הוה אמינא חולין הוא דאסירן חלבן דלא הותר מכללן, כלומר חולין אין בהן היתר מכלל דלעולם מותרים, אבל חלב מוקדשין דהותרו מכללן דבשר עצמו לפני זריקה אסור לאחר זריקה מותר הוה אמינא מדהותר בשרו מכללו כו', ור' יהודה סבר כי כתיב נמי כל חלב שור בענינא דקדשים כתיב דהא איירי לעיל בקדשים ודבר למד מענינו. ואלא מכלל דלית להו לרבנן דבר למד מעניינו. אלא דכולי עלמא בעלמא אית להו דבר למד מעניינו והכא בהא פליגי ר' יהודה סבר למדין לאו כל חלב שור מלאו דחקת עולם וההוא לאו מכרת דמיירי בבהמה דקדשים, ומה כרת לחלק על כל בהמה ובהמה אף הני לאוין לחלק הלכך לוקה שלש. ורבנן סברי כל חלב שור בחולין הוא דכתיב ולאו מלאו ילפינן לאיסור בעלמא כדאמר לעיל דהיינו דבר למד מעניינו דדמי להו ללאו, לאו מכרת לא ילפינן דלא דמי ליה הלכך לא מצית למילף מיניה לחלק ואינו לוקה אלא שתים. ור' יהודה דמוקים לתרי קראי בקדשים מרבי לחלב חולין מכל חלב שור דשמעינן לר' יהודה דדריש כל במס' זבחים. ובין רבנן ובין ר' יהודה כרת לחלב דחולין נפקא להו מרבוי כי כל אוכל חלב דאפי' למאן דלא דריש כל, כי כל דריש.
לישנא אחרינא בשלמא לר' יהודה דדריש ליה להאי קרא כל חלב וכל דם להיקשא שפיר דתניא כל חלב וכל דם וגו' וחכ"א אינו אלא באזהרה בלאו אחד אלא לרבנן היקשא למאי אתא מיתבעי ליה כו'.
אמר רבינא הואיל וכך דאמרת שאין דמו חלוק מבשרו מצטרף, דם נחש ובשרו אע"ג דאינו משמונה שרצים מצטרף. מאי קמ"ל רבינא היינו היקשא דמה לי שרץ ובשרו מה לי נחש ובשרו. אצטריך דרבינא ואיצטריך היקשא סד"א שרץ הוא דאיתרבי לטומאה כדכתיב [ויקרא י"א] וזה לכם הטמא הואיל ומצטרף לטומאה מצטרף לאכילה אבל נחש דלא איתרבי לטומאה דלא מטמא [לא מצטרף לאכילה] קמ"ל היקשא כו'.
שלש כריתות בדם למה אחת בפרשה צו את אהרון [ויקרא ז'] ושנים בפרשה אחרי מות [ויקרא י"ז]. אין לי עיקר דם קדשים שהנפש יוצא בו שמכפר כדכתיב [שם] כי הדם [הוא] בנפש יכפר. דם חולין ודם התמצית מנין ת"ל כל דם דם חולין דהכא לאו דווקא נסיב ליה דבדם חולין בפירוש אשכחן כרת דכתיב [שם] אשר יצוד וגו' אלא ואחד לדם כסוי הדם חיה ועוף בין לר' יהודה ובין לרבנן.
חמש לאוין הכתובין בדם לאו דחוקת עולם [ויקרא ג'] ולאו דכל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו [ויקרא ז'] ושלשה בפרשת אחרי מות, אחד לדם חולין כו' לדם האברים שיוצא מן האברים כשחותכין אותן (אחר) [קודם] שחיטה דהוי אבר מן החי ועוד יש בו ארבעה לאוין בדם והן לדרשה באין, אחד ואליהם תאמר איש וגו' אתי להזהיר בני ישראל (קטנים על) הגדולים [על הקטנים] שיפרישם מדם, ורק את דמו לא תאכלו [דברים ט"ו] דבכור מוקמינן בבכורות [ט"ו ע"א] מאי דמו חלבו דפסולי המוקדשין, ולא תאכל הנפש עם הבשר [דברים י"ב] אתי למיסר דם מן החי דם הקזה שהנשמה יוצאת בו, ולא תאכלנו על הארץ תשפכנו [שם] אתי לבשר בחלב כדאמר בפ' כל הבשר.
האוכל מעשר שני אלו ג' מינין בחוץ דגן ותירוש ויצהר לוקה ג' משום דכתיב [דברים י"ב] לא תוכל לאכל בשעריך וגו'. אי מן ההוא ואכלת [דברים י"ד] הוה אמינא הני מילי בעשה הוא עובר דהיינו לאו הבא מכלל עשה עשה.
<h2>דף ה.</h2>
ועדיין אמאי לקי לאו שבכללות הוא ולאו לחלק. א"כ דמשום לאו שבכללות גרידא נימא קרא לא תוכל לאכלם שכבר הזכירן.
לחם קלי וכרמל קודם העומר. דקלי איתיה בעיניה דלא נטחן ולא נתערב במים ומלח. דקלי נתרבה אצל מנחות אביב קלוי באש גרש כרמל [ויקרא ב'] האי כרמל היינו רך ומל [מנחות ס"ו ע"ב] כדמתרגם פירוכן רכיכן. כרמל לא נתרבה אצל מנחות דהאי כרמל דלא תאכלו [ויקרא כ"ג] היינו יבש לגמרי כדמתרגם לחם וקלי ופירוכן ולא כתב ביה רכיכן. מה לכרמל שלא נשתנה מברייתו כלל שלא נתחרך ולא נטחן. מה לקלי וכרמל שכן איתנהון בעיניהון דלא נטחן ולא נתערבו במים ומלח. אמר לך ר' יצחק קלי מייתר דלא נכתוב קלי ואי פרכת דכרמל דלא נשתנה מברייתו אפי' ע"י חירוך לחם יוכיח. הלכך קלי מייתר לחייב מלקות. אמאי כתביה קלי במיצעי בין לחם לכרמל הכי קאמר לחם כי קלי נתחייב, כרמל כי קלי נתחייב, לחייב על כל אחת.
שהרי פיגול במחשב לאוכלו חוץ לזמנו אחד מגופי תורה ולא למדו הכתוב לכרת אלא מג"ש דיליף עון עון מנותר. נאמר כאן בנותר ואוכליו עונו ישא [ויקרא י"ט] והאי פגול דהכא חוץ למקומו הוא דהא כתיב ביה הכא לא יחשב, ונאמר להלן בפגול עונה תשא [ויקרא ז'], מה להלן בנותר כרת דכתיב [ויקרא י"ט] ואוכליו וגו' ונכרתה וגו' אף כאן כרת.
מה אוב וידעוני בסקילה דכתיב [ויקרא כ'] באבן ירגמו אותם דמיהם בם. המפטם ע"מ לסוך ממנו חייב ואינו מוסר לציבור ועובר משום על בשר אדם לא ייסך ובמתכונתו וכו' [שמות ל'], ואחר הסך ממנו שלא עשה פטור אע"פ שמסרה זה לציבור מ"ט לפי שאין חייבין כו'.
מה שמן כדמפטם ליה לחצאין פטור כדמפרש לקמיה. אשר תעשה כתיב [שמות ל'] כל עשייה דקטרת כלומר כל אותו שיעור שמקטיר אסור לפטם כמוהו ואפשר דמקטר קטרת לחצאין פרס שחרית ופרס בין הערבים דמנה היה מקטיר בכל יום, משום הכי כי מפטם לחצאין חייב.
אף קנה בשם מחציתו חמשים ומאתים כלומר דכולה חמש מאות והוו להו תרי אלפין. ואימא הכי נמי נימא תרין אלפין. א"כ נימא קרא לתרווייהו לקינמון בשם ולקנה בשם מחציתו חמשים ומאתים מדלא קאמר לקנה בשם מחציתו ש"מ דאלף ותש"נ.
שמן המשחה שעשה משה במדבר דכתיב [שמות ל'] ושמן זית הין בו שלקו (את) [עם] העיקרין מר דרור כו' כדי שיקלטו ריח. אלא הביא [ה]עיקר[ין] ושראום במים כדי שלא יבלעו מן השמן והיה זורק המים לחוץ והיה זורק השמן על גבי העיקרין והציף עליהן שמן שיהו מכוסין וקלט השמן את הריח מן הבשמים. וקפחו והיה מסירו מיד כדי שלא יבלעו העיקרין השמן.
<h2>דף ה:</h2>
א"ל ר' יהודה מה צורך בכך וכי נס אחד כו'. מלכות ירושה היא ואין צריך משיחה. ולאו כל אימת דבעי מלך מורית מלכות לבניו בלא משיחה. בקרב ישראל [דברים י"ז], בזמן ששוכן בקרב ישראל בשלום דאין מחלוקת בינייהו מוריש מלכות לבניו. תיפוק לי' דמלך ראשון הוא דלא היה בן מלך. כדאמר רב פפא לקמן באפרסמא דכיא משחוהו. שהיה יהויקים גדול ממנו ב' שנים [וא"ר יוחנן הוא יוחנן וכו'] אלמא יהואחז קשיש מדקרי ליה בכור. לא להכי קרי ליה בכור שהוא בכור למלכות שמלך קודם אחיו. והא בדארי קא חשיב להו כלומר שלישי והדר רביעי שהוא רביעי למלכות. דמלך יכניה בן (דודו) [אחיו] קמיה ויצא בגלות וגלותו עמו קודם חרבן וסוף מלך צדקיהו.
ומי הוה שמן המשחה בימי יהואחז והא נגנז בימי יאשיה אביו דתניא משנגנז ארון כו'. תשימו בארגז מצידו [שמואל א' ו'] כלומר שנגנז בצד הארון. ואמר ר' אלעזר צנצנת המן דנגנז אתיא שמה שמה כתיב הכא [שמות ט"ז] ותן שמה מלא העומר מן, וכתיב בארון [שמות כ"ה] ונועדתי לך שם, וכתיב בצנצנת [שמות ט"ז] משמרת, וכתיב במקלו של אהרן [במדבר י"ז] למשמרת לאות לבני מרי. ואתיא דורות דורות כתיב בצנצנת למשמרת לדורותיכם, וכתיב [שמות ל'] בשמן המשחה זה לי לדורותיכם מלמד שכולן נגנזו.
כשהוא מספר מדבר עולות ויושבות לו בעיקרי זקנו כדי שלא יפלו לארץ כשהוא מנענע פיו לדבר. ועל דבר זה היה משה דואג שהיה משה אומר שמא מעלתי לפי שהזקן לא נצטוה למשוח והיה רואה בו ב' טיפין מן הראש ירדו לזקן. יצאה ב"ק כו'. שמא אני מעלתי שאני נהנה בריח שבזקני יצאה ב"ק כו'.
אי משיך נהוריה עד שיכלה כל השמן שבכלי. נירבי תרנגולתא על שם אותו עיסקא.
<h2>דף ו.</h2>
ולאו מילתא היא דדילמא לא חזי ואפילו הכי ליהדר לישלם ודילמא חלשא דעתיה ולא חזא ושמא כיון דקפיד וחליש דעתיה בחנם דילמא ליתרע מזליה. ורוביא תלתן דכל אלו גדלין הן מהרה כלומר כן יגדלו נכסיו.
גרסי מתנו הברייתות והדר עולו כדי שתדעו לשאול ולהביא ראיה מהן. תימשך שמועתכון לאורך ימים. על קלקלי דמתא מחסיא תיבו שתדורו שם במקום חכמים. ולא אפדני ולא בפלטין דפומפדיתא במקום עמי הארץ. טב גילדנא סריא למיכל מן כותחא דרמי כיפי אע"ג שהוא חריף כ"כ שכשנופל על האבן מתבקעת מוטב ליכל גילדנא סריא לפי שהכותח מטמטם הלב.
ואם הריח בה באותה שעושה לציבור פטור אלא שמעל. קול של שיר. ומראה אם זן עיניו מבית קדש הקדשים. וריח של קטרת. תימרתו עשנו, הא קודם שעלה תימרתו יש בו מעילה. הוי תרומת הדשן שהיה תורם ממנו מלא קומצו ומניחו אצל המזבח וזו היא מצותו ומועלין בו מי שמזיזו מאצל המזבח. הניחא לרבנן דאמרי טעונין גניזה דאין מזיזין אותן הוו שני כתובין.
פיטום הקטרת הצרי שהוא נטף ולמה נקרא נטף שנוטף מעץ הקטב כדאמר רבן שמעון הצרי אינו אלא שרף מעצי הקטב. הצפורן זו שחלת כדתרגמי' נטופא וטופרא. משקל כל אחד שבעים מנה. מור וקציעה זהו קידה. שבולת נרד בלע"ז שפיקו. הקושט שנים עשר מנה. וקלופה לא נתפרשה לנו מה בושם הוא. הללו יוצאין מכלל סמים ובשמים. בורית כרשינא של אותו מקום וי"א כרשינא של חלב כר בן שנה. ויין קפריסין שעושין מן אביונות מן צלף. כיפת הירדן בושם שגדל על שפת הירדן וי"א רעי של דג והוא עמברא בלע"ז. אם חסר אחת מסממניה חייב מיתה דכתיב [ויקרא ט"ז] ואל יבא בכל עת אל הקדש, היינו ביאה ריקנית, אל פני הכפרת אשר על הארן ולא ימות כי בענן, כלומר כשהוא נכנס ומקטיר בהליכתו ומעלה ענן לא ימות הא אם חיסר כלום ימות. רשב"ג אומר מפרש מאי צרי. ששפין בו שמכבסין בו את הצפורן כדי שתהא נאה. שתהא עזה כדי שיהא ריחה נודף. שאין מכניסין מי רגלים במקדש בעזרה במקום עשייתו. מסייעא ליה לר' חנינא כל מעשי עשייתה לא יהו אלא בקדש בעזרה.
אי בהמה חיה ועוף הא תנא ליה באותה משנה בשקלים [פ"ד מ"ז] ויינות ושמנין נמי תנא ליה בהדיא. אלא לאו קטרת ומדקאמר נכסיו והיה בהן קטרת אלמא דאותה קטרת עשאה בחול דאי נעשית בקדש דציבור הויא אלמא עשייתה בחול. אמ"ר הושעיא לא, בקטרת דציבור קא מיירי דמעשיה בקדש ומאי קרי ליה נכסיו דבאותה הניתנת לאומנין בשכרן שעושין מלאכה בבדק הבית מיירי. כדתניא [שקלים פ"ד ה"ה] מותר הקטורת היינו מותר הקטרת מה שמשתייר מאותן שלשת מנין יתירין אחר שנטל מהן מלא חפניו ביום הכיפורים כדאמר לקמן. מה היו עושין בה היו מפרישין הימנו שכר האומנין ומחללין אותה על מעות האומנין דהכי אמר שמואל במס' מעילה [י"ד ע"א] בונין בחול ואח"כ מקדישין כלומר היו קונין האומנין משלהן צורכי הבנין ומתקנין אותו וכשהיה מתוקן היו הגזברין נוטלין מעות הקדש כשיעור שנתנו האומנין ומחללן קדושתן על הבנין והיה הבנין קודש והמעות של הקדש יצאו לחולין ואח"כ מביאין מותר הקטרת כשיעור אותן מעות דמי האומנין ומחללין הקטרת על אותן מעות שהיו של הקדש וחזרו הן בקדושתן והקטרת יצאת לחולין. ונותנין אותה לאומנין בשכרן אותן מעות היו נותנין לבית גרמו ובית אבטינס בשכרן וחוזרין ולוקחין אותה קטרת מן האומנין מתרומה חדשה מדמי הלשכה ומערבין אותה עם הקטרת חדשה והויא כולה חדשה הואיל ומתרומה חדשה נקנית ואם הקדיש האומן נכסיו בשעה עד שהיה הקטרת בידו באותה קטרת מיירי דמעשיה היו בקדש ולא קשיא. מתקיף לה רב יוסף מי מצית אמרת דבההוא מיירי והא בכולהון מותרות דקרבנות בין דיין בין בהמה תני רב יהודה חוזרין ולוקחין אותן מן האומנין מתרומה חדשה והיו ראויין לקרבנות וכאן בהמקדיש נכסיו ואוקמינן בקטרת ולא תני בה חוזרין ולוקחין אותה מתרומה חדשה דהא לא קתני הכא אלא ינתנו לאומנין בשכרן ולא קתני חוזרין ולוקחין ומדלא קתני חוזרין ולוקחין ש"מ והיה בהן קטרת דקתני בקטרת דחול קתני אלמא מעשיה בחול וקשיא לר' יוסי בר' חנינא. אלא אמר רב יוסף תריץ הכי והיה בהן דברים הראויין דלאו בקטרת עצמה מיירי אלא והיה בהן אחד מן סמנין הראויין לקטרת ינתנו לאומנין.
שס"ח מנה שכך עולה חשבון המנין של אחד עשר סמנין קטרת. שיעור מלא חפניו היו קרוב לפרס.
<h2>דף ו:</h2>
אחד לע"ב שנה כל סוף ע"ב שנה היו מפטמין את הקטורת אותה שנה לחצאין חצי חשבון המנים שאמרנו ולמה כן לפי שמותר הקטרת שני מנין וחצי של ע"ב שנה עולה חשבונן לק"פ מנין, וחצי הקטרת עולה קפ"ד מנין ואותן ד' מנין שלא מצינו בחשבון המותרות גדילין הן מן אותן משהו שנשתייר מן הפרס על מלא חפניו. ט"א מפי' ר' יצחק זצ"ל האי דקתני מפטמין אותו לחצאין לאו דווקא לחצאין קאמר דהא איבעי ליה לעשות לו שמונה מנים יותר על החצי שהרי חשבון המותרות אינו עולה אלא לק"פ דקסבר מלא חפניו הוה פרס מכוון וכיון שהוא קרוב לחצי תנא לחצאין. לפיכך יחיד שפיטם את הקטרת לחצאין כדי להריח בו חייב שהרי מצינו פיטום לחצאין במקדש אבל פיטום שליש ורביע לא שמעתי שיהא במקדש. וחכ"א בכל יום היה מתקן במתכונתה כלומר שלא היה מפטם של כל השנה כולה ביחד אלא בכל יום היה מתקן לצורך שעור היום ומכניס. כל אשר תעשה הוא דמיחייב אם עשה כמוה להריח ואפשר דמפטם מנה של יום פרס שחרית ופרס ערבית.
פעמיים בשנה כדי לחדש ריחה. בימות החמה בזורה מפזר שלא תתעפש מן החום. [בחורף צוברה] שלא תפיג ריחה מן הקור. אומר הגיזבר הדק היטב כל שעה ששוחק מפני שהדבור יפה לבשמים בשעת שחיקה ודבור רע ליין בשעה שמקלח כדתנן במנחות [פ"ז ע"א] זרק הגיר הקיש בקנה כלומר לעשות לו סימן שיסתום.
וסמים אחריני דכתיב חמשה כהני דלעיל. ומאי דוחקא למילף הכי שינוי דחיקי, לילף להו בכלל ופרט ואימא סמים כלל כו'. דבר שקוטר שמתמר עשנו למעלה, אף כל דבר שקוטר ועולה וריחו נודף ומהכא מירבי הנך אחריני דלא כתיבי, דהנך הוו דבר שקוטר ועולה ולא אחריני, דאין לך שקוטר ועולה אלא י"א. וכי תימא א"כ דמכלל ופרט וכלל אתי נכתוב חד פרטא נטף. לאיי מכלל ופרט ילפינן, ומיצרך צריכי כולהו פרטי דאי כתיב נטף הוה אמינא מין אילן אין דנטף שרף הוא שנוטף מין אילן קטב. ואי כתיב שחלת ולא כתיב נטף הוה אמינא כו'. וחלבנה למאי איצטריך לגופה אתיא אע"פ שריחה רע הואיל דקוטר ועולה ואכתי מכלל ופרט מצי יליף. א"כ מכלל ופרט יליף מן קח לך נפקא לי כללא קמא. דהכי אשכחן דקיחה הוי כלל דכתיב [דברים ט"ו י"ז] ולקחת כלל [קדושין כ"א ע"ב], ולא לכתוב סמים, אלא לאו ש"מ סמים למנינא כדאמרן. ט"א מפי ר' יצחק א"כ כדקאמרת דכלל ופרט הוא וחלבנה לגופה אתיא חלבנה מן קח לך נפקא כלומר כל מילי דלצורך קטרת, אלא ש"מ להכי כתיבא למניינא.
ואכתי היכי נפקא מן מנינא אימא סמים בתראי תרין כי סמים קמאי ולא חמשה ובצרו להו. א"כ דלא הוויין אלא תרין ניכתוב קח סמים סמים בהדדי וסוף ניכתוב נטף ושחלת וחלבנה אלא מדכתב סמים לבסוף ש"מ כדאמרן. דבי ר' ישמעאל תאנא מכלל ופרט וכלל. או אינו אלא כלל בכלל ראשון וכו' ר' ישמעאל בעי למילף מתרוויהו מכלל ופרט וממנינא דרב הונא דמכלל ופרט יליף כל שקוטר ומקרא יליף כמה הוויין, דאי מכלל [ופרט] לחוד קא קשיא ליה אימא סמים בתראי תרין כו'. ונילף נמי מן פרט אחרון מן לבונה זכה דנייתי אפילו הני דלית בהו אלא חד צד דומיא דלבונה דריחה נודף ולפיק חד מהנהו דקוטר ועולה ואע"פ שאינו קוטר. הדר אמר א"כ דילפינן מינה ניכתוב קרא ללבונה במיצעי קודם סמים בהדי אידך פרטי אלא מדכתבה לבסוף ש"מ הא אין עליך לדון בלשון כו'. אי משום הא לא איריא דאילו אי כתבה ללבונה במיצעי הוויין תרין עשר דאמרי' סמים בתראי שיתא כי הנך ד' דבפרט וב' בכלל. אלא הכי מצית למימר א"כ דלמילף מינה אתיא לבונה ליכתבה במצעי וחלבנה לבסוף בתר סמים ולא הוויין אלא חד סר אלא מדלא כתבה במיצעי ש"מ דאין עליך לדון בלשון אחרון דמייתי אפי' דחד צד אלא בלשון ראשון מכלל ופרט מה הפרט מפורש דבר שקוטר ועולה וריחו נודף. ריש לקיש אמר לא צריך למילף לא ממנינא ולא מכלל ופרט אלא מן גופה מן שם דקטרת מה לשון קטרת דבר שקוטר ועולה ולא משכחת לה דקוטר ועולה אלא הנך י"א.
שאין מפושעי ישראל שחוזרין בתשובה ומתענין אינה תענית. מהכא ואגודתו על ארץ יסדה [עמוס ט'] כלומר כשהן באגודה אחת על הארץ הטובים והרעים ומשברים לבם וחוזרין הקב"ה יסדה העולם מתקיים בשבילן.
ההוא ונפש אדם דכתיב לאפוקי בהמה אתי כלומר דמנפש אדם הוו ששה עשר אלף מלבד הבהמות.
<h2>דף ז.</h2>
בת כהן שנשאת לישראל אין דינה ליכל בתרומה ואם אכלה משלמת את הקרן ואינה משלמת את החומש דאין דינה כזרה גמורה שהרי אוכלת היא בתרומה בחוזרת אם תהיה אלמנה וגרושה וזרע אין לה ושבה אל בית אביה וכו' והואיל וכך מיתתה נמי בשרפה אם זינתה כדין בת כהן. נשאת לאחד מן הפסולין לה הואיל ונתחללה דינה כזרה בת ישראל. וחכ"א אחת זו ואחת זו כו' כלומר כיון דלא הויא זרה מתחילתה ועד סופה אינה משלמת את החומש ודינה כבת כהן והיינו ואזדו לטעמייהו.
מחלוקת באותה נתינה דשמן המשחה וכי שינוייא דשנינן דר' מאיר (ד)יליף מעל בשר אדם לא ייסך ור' יהודה יליף מנתינה דעלמא אבל כל נתינה דעלמא דברי הכל בכזית. שפיר קא אמרת לא ייסך כתיב ויכול אתה לדורשו בלא ייסוך ובלא יסיך.
כהן שסך שמן של תרומה בן בתו ישראל שאינו רשאי לסוכו ואעפ"כ מתעגל בו אותו בן בתו ישראל מתהפך באותו שמן כדי שימשח כל גופו ואינו חושש לשום איסור הואיל והוא לא שם על עצמו קודם לכן באיסור. א"ל לא דמי התם בשמן של תרומה ומתו בו כי יחללוהו [ויקרא כ"ב], הוא הכהן שסכו ענוש שחיללו וכיון שחיללו יצא לחולין הילכך מתעגל בו ואינו חושש, הכא אע"ג דאיתא עליו לא איתחל דהא נמשח ראשו בהיתר וכיון דלא איתחל הילכך כי סכו על בני מעיו חייב.
ממאי קא מפיק ליה דקתני חוץ והלא חייב נמי בזדון כרת ובשוגג חטאת דקרבן עולה ויורד היינו חטאת, האי חוץ דקתני למעוטי מטומאת מקדש וקדשיו על לא הודע שלו מאשם תלוי דמי שחטאתו בקבועה מביא אשם תלוי ולא מי שמביא קרבן עולה ויורד, א"כ כיון דלמעוטי מאשם תלוי קתני חוץ וניתני נמי ממי שעבר עליו יום הכפורים אחר שבא אותו ספק חטא לידו אינו מביא אשם תלוי שכיפר עליו יום הכפורים. אמר ריש לקיש כי קתני חוץ מידי דאיתיה ליה לספק חטאיה ורחמנא פטריה מאשם תלוי משום דאין חטאתו קבועה אבל דעבר עליו יוה"כ לא איתיה לחטאיה הילכך לא קתני. ר' יוחנן אמר היינו טעמא דלא תנא חוץ ממי שעבר עליו יוה"כ במבעט ביוה"כ דקאמר דלא ניכפר עליה יוה"כ דאי הדר ביה בתר יוה"כ דבעי לאייתויי קרבן מחייב לאייתויי אשם תלוי דהא לא כיפר עליו יוה"כ דבעט בו וכיון דחייב באשם תלוי במבעט משום הכי לא תנייה. וריש לקיש סבר אי לאו משום טעמא דידי משום מבעט נמי מיפטר דהא כיפר עליה. ובפלוגתא אביי כר' יוחנן ורבא כר"ל. תאמר ביוה"כ שמכפר על המזיד כשוגג כדכתיב [ויקרא ט"ז] והתודה עליו את כל עוונות ב"י. אי נימא שבין שוגג ושאינן שבין מזיד שלא שב מידיעתו הא קתני לא אם אמרת בחטאת ואשם שאין מכפר על המזיד כשוגג היינו הא ומאי קא מהדר ליה. אלא מאי על שאינן שבין דלא מכפר דכתב אך חלק כי הא דאמר עולא אכל חלב והפריש קרבן ונשתמד קודם שהקריבו ואח"כ חזר בו בתשובה הואיל ונדחה קרבנו, כי דלא שב מידיעתו נשתמד, ידחה והיינו שאינן שבין נשתמד דלא מכפר עליה קרבנו. וקא מותיב אמאי קרי ליה שאינן שבין נהי דאידחי קרבן דידיה כיון דמשתמד אבל כיון דחזר בו גברא בר כפרה הוא. אלא לאו שבין דאמר תכפר עליה חטאתי שאינן שבין דמבעט דאמר לא תכפר עליה חטאתי, וקאמר אך חלק אלמא הדר ביה רבא מדתניא. ורמינהי דלא כהא דקתני דאינן מכפרין על שאינן שבין. וקראו מקרא קודש בברכות ובתפלות. ותרווייהו הנך ברייתות סתם סיפרא ר' יהודה. הא דקתני כי יום כפורים הוא מכל מקום היינו ר' אליבא דידיה. ומודי ר' בעבירות דיוה"כ גופיה והיינו דקתני אך חלק. דאי לא תימא הכי דעבירות דגופיה לא מכפר, כרת לר' בעבירה דיוה"כ גופיה היכי משכחת לה. מאי קשיא משום הא לא איריא דדילמא כי האי גוונא משכחת כרת ביוה"כ דעביד עבידתא כוליה ליליא כו'. תינח כרת דליליא משכחת לה כדאמרת. כרת משום יממא. מאי קושיא דילמא כו' אלא מחוורתא כדאמר מעיקרא הא ר' אליבא דר' יהודה הא ר' אליבא דידיה.
וחכ"א אף המגדף אין מביאין על שגגתו חטאת. אמאי קתני יצא מגדף שאין בו מעשה מאי קא איירי לעיל דקאמר אף המגדף. רבנן שמעוה לר' עקיבא דתנא בעל אוב ולא תנא ידעוני כו'. ואומר חטאו ישא [במדבר ט'], מפרש לקמן אמאי נקטו.
<h2>דף ז:</h2>
כרת במקום קרבן בפרשת כי תשגו [במדבר ט"ו] דמיירי בה בקרבנות. ואומר חטאו ישא דכתיב גבי פסח דכתיב כרת והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וגו' [במדבר ט'] אתאן לרבנן דלרבנן פסח שני יליף חטאו חטאו ממברך את השם לכרת כדאמר לקמן. והכין אמר להון ר' עקיבא לרבנן אמריתו מגדף לית ביה מעשה ולא אתא כרת דיהא לקרבן מיהו מודיתו לי דמגדף היינו מברך את השם ומשום הכי לית ביה קרבן דסבריתו דעקימת שפתיו לא הוי מעשה כלל ולדידי אפי' הכי חייב קרבן ואלא לדידכו אמאי כתיב כרת במגדף [בשלמא לדידי משום קרבן דבקרבנות כתיב אלא לדידכו אמאי כתיב כרת במגדף] אמרין ליתן כרת למברך את השם דהיינו מגדף ולמילף מינה כרת לפסח שני דהא כתיב הכא במברך ונשא חטאו ואית ביה כרת וכתיב בפסח שני חטאו ישא מה להלן כרת במברך אף כאן בפסח שני בכרת ואע"ג דכתיב גבי פסח כרת דכתיב והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה. רבנן כר' סבירא להו כפלוגתא דר' ור' נתן דאמר במסכת פסחים בפרק מי שהיה טמא [צ"ג ע"ב] חייב על הראשון וחייב על השני דברי ר', ר' נתן אומר חייב [כרת] על הראשון ופטור על השני, ותרווייהו ילפי מהאי קרא והאיש אשר הוא (טמא) [טהור], ר' סבר וחדל לעשות הפסח ראשון ונכרתה אי נמי כי (את) קרבן ה' לא הקריב במועדו בשני חטאו ישא היינו כרת דיליף מונשא חטאו דמברך דהיינו מגדף, ור' נתן סבר וחדל לעשות הפסח ונכרתה דהא קרבן ה' לא הקריב במועדו בראשון והאי חטאו ישא מאי עביד ליה קסבר מגדף לאו היינו מברך את ה' אלא מזמר לפני ע"ז וגמר ונשא חטאו דמברך מחטאו ישא דפסח מה חטאו דפסח כרת אף חטאו דמברך כרת, ור' עקיבא גמר כרת למברך מחטאו דפסח כר' נתן אייתר ליה כרת דמגדף לקרבן. לישנא אחרינא בשלמא לדידי להכי כתב כרת במגדף במקום קרבן לחייבו קרבן אע"ג שאין בו מעשה (ומגדף דהיינו) [דמגדף היינו] מזמר לעבודת כוכבים אלא לדידכו דאמריתו מגדף לית ביה מעשה ופטור מקרבן אמאי כתב כרת במגדף, אמרו ליה ליתן כרת למברך את השם, אמר להן א"כ לדידכו לית להו מגדף היינו מזמר ומהו מגדף עצמו אמרו היינו מברך את השם וילפינן מיניה נמי כרת לפסח שני כדאמר לעיל, ור' עקיבא יליף כרת למברך מפסח כר' נתן.
מגדף קא מפרש כגון גורף קערה וחיסר מן הקערה עצמה קסבר מגדף היינו מברך את השם כלומר שפושט יד וכופר בעיקר. גורף קערה ולא חיסרה קסבר מגדף היינו עובד עבודת כוכבים משורר לע"ז גירף קערה שכפר בעיקר ולא חיסרה שלא פשט ידו בשם הקדש.
מתני' המפלת כמין בהמה חיה ועוף שנאמר בהן יצירה כמו באדם. המפלת סנדל ולד שנתקלקלה צורתו ושפיר מרוקם כדאמר במס' נדה [כ"ה ע"א] תחלת ברייתו מראשו ב' עיניו כב' טיפי זבוב. או שליא דאין שליא בלא ולד אלא שנימוח. והיוצא מחותך שהוציא' החיה אברים אברים.
מתני' ואין ידוע מה הפילה אם נפל הפילה או רוח הפילה. אחת ממין פטור כהללו דאמר לקמיה שפיר מלא מים וכו' ואין ידוע איזו ילדה מין פטור. מביאות ואינו נאכל אלא ישרף או יקבר א"ר יוסי אימתי אינו נאכל בזמן שהלכו זו למזרח (או) [וזו] למערב דאינן יכול' להתנות אבל אם היו שתיהן עומדות כאן מביאות קרבן ונאכל דמתנו, כל אחת אומרת לחברתה אם אני הפלתי מין פטור ואת מין חיוב יהא חלקי נתון לך הלכך מביאין ונאכל.
מתני' מלא גננים גוונים בלא צורה. המפלת ליום ארבעים לעיבורה שאין הוולד נוצר אלא לסוף מ"א יום. ויוצא דופן כגון שנגממו כותלי בית הרחם ואח"כ יצא. גמ' תלד יתירא הוא לרבות לידה אחרת. ממקום שמזרעת דרך רחם ממש.
גמ' מאי וכן שפחה פשיטא דהא איתרבי. הני מילי בדבר ששוה בין באיש בין באשה כגון עשה שלא הזמן גרמא.
גמ' חד קרבן קינין וודאי חד קרבן דלעולה מייתי ודאי בלא תנאי משום דעולה דורון בעלמא הוא. וחטאת העוף שנאכל לכהנים מייתו בספק ומתנין. ומי אית ליה לר' יוסי תנאיה והא תנן בהא מסכת בפרק דם שחיטה [כ"ג ע"א] בחתיכה של חלב וחתיכה של חולין ר' שמעון אומר שניהן מביאין חטאת כו'. מודה ר' יוסי במחוסר כפרה כגון מתניתי' דיולדת דהיינו מחוסר כפרה דמתיין ומתנין. מ"ט התם בחתיכה של חלב וחתיכה שומן של חולין מ"ט דר' יוסי דאין מביאין חטאת אחת דהתם [גברא] בעי ידיעה כו'. כדקתני סיפא בההיא מתני' דדם שחיטה ר' יוסי אומר כל חטאת כו'.
מתני' לאור ליל שמונים ואחד בימי טהרה דיולדת נקבה מיירי. בית שמאי פוטרין אותה מקרבן שני דקסברי הואיל ולא הפילה בשעה שראויה להביא קרבן על הלידה הראשונה נפטרת בקרבן ראשון. וב"ה מחייבין כדמפרשי טעמא אם שוה לו ליל פ"א ליום פ"א לטומאה דלדברי הכל צריכה למנות ימי טומאה וימי טהרה אחרים לא ישוה לו לילה ליום נמי לחייבה קרבן שני. שחל להיות בשבת יוכיח שלא יצא בשעה שראויה להביא בה קרבן דאין קרבן יחיד דוחה שבת וחייב בקרבן. הדמים שאתם אומרים אם שוה לו לטומאה אינן מוכיחין שהמפלת בתוך מלאות דמיה טמאין דצריכה להשלים ימי טומאה של מפלת לאחר פ' ופטור מן הקרבן הואיל ותוך מלאות הפילה.
<h2>דף ח.</h2>
גמ' הרי הוא אומר או לבת [ויקרא י"ב] דיתירא הוא דיכול למימר ובמלאת ימי טהרה תביא כבש אלא להכי כתיב [או] לרבות אור פ"א לקרבן. הוה שכיח שהיה תלמידו. שבקיה לבר קפרא ואתא ולמד מר' חייא שהיה גדול מן בר קפרא. פגע ביה בר קפרא בר' אושעיא. בעא מיניה ר' אושעיא זב שראה ג' ראיות בלילי שמיני בסוף ימי ספרו שביום שמיני צריך להביא קרבן על זבות ראשון ועכשיו שראה בליל שמיני ג' ראיות דמחויב קרבן אחר הוא, מה בית הלל אומרים בדבר זה כו'. דקא מייתרי קראי או לבת כדאמר[ן] לא הדר ליה ר' אושעיא כלום מפני שצער היה לו שקרא לר' חייא רבו עייה בלשון גנאי ובבלאי שר' חייא עלה מבבל ולא רצה לקרותו בשמו. א"ל ר' אושעיא, בר קפרא צריכים אנו לדברי עייה שאתה מגנה לפי שהוא יודע להשיב ולא אתה. נחזור על הראשונות דברים ששאלו כלומר היינו כגון אמר מר הרי הוא אומר כו'. מאי לאו תנאי הוא דהא דתניא מביא קסבר לילה אין מחוסר זמן והיינו טעמא נמי דמפלת לאור פ"א ולא צריך קרא. והא דתניא אין מביא דקסבר לילה מחוסר זמן והכא במפלת לאור פ"א היינו טעמא דמחייבי דכתיב או לבת. לא דכולי עלמא סברי דלילה מחוסר זמן ואית להו או לבת לרבות אור פ"א והא דתניא מביא בזב בעל שתי ראיות דחזא מעיקרא קודם ספרו וכי הדר וחזא בלילי שמיני שלש כיון דלילה מחוסר זמן מצטרפי הני שלש בהדין תרין קמאי וכטומאה חדא אריכתה דמיא ומייתי קרבן חד. והא דתניא אין מביא בזב בעל שלש ראיות הוה מעיקרא דהא איחייב לזה בקרבן והשתא לא איצטריך לאיצטרופי הנך בתראי לקמאי וכיון דבשעת דחזא בתראי מחוסר זמן הוא אינו מביא אלא קרבן אחד. בזב בעל ב' ראיות מעיקרא פשיטא דמביא דמצטרפין. הא קמ"ל דוקא דמצטרפין דראה בלילי שמיני דכבר חוץ לימי ספרו הוא והיינו טעמא דמצטרפין דלילה מחוסר זמן. אבל חזא ביממא דשביעי בתוך ימי ספרו לא מצטרפין ולא מייתי דקסבר כל ראיה שהיא סותרת חשבון ימי טהרתו אינה מצטרף להביא לידי קרבן דאמרינן התם [זבים פ"א מ"ב] ראיות דשביעי אינה סותרת אלא יומה ויוסיף יום אחד כנגדו.
וליתנייה להא גבי חמשה מביאין קרבן אחד על עבירות הרבה [ט' ע"א] כלומר האי נמי מביא קרבן אחד על זיבות הרבה. לא פסיקא ליה הא למיתני דהא אמ"ר יוחנן ראה אחת בלילה בליל (יום) שמיני ושתים בשמיני מביא שני קרבן כיון דרובא חזא בשעה שראוי להביא קרבן. תדע דמצטרפי אחת בלילה ושתים ביום ומביא דהא ראייה ראשונה של זב אם לא ראה שוב אותה ראייה אחת דינה כשכבת זרע בעלמא וכבעל קרי דאין לה אלא טומאת ערב בלבד. ואילו חזא עוד תרתי מצטרפי לקרבן. מאי אריא לא מצי יליף דראייה ראשונה בדין הוא דמצטרפין דחזיא בזמן חיובא כו'.
והאמר חזקיה נטמא נזיר ביום שמיני לטהרתו מביא קרבן אחר, בליל שמיני אינו מביא קרבן אחר. ור' יוחנן אמר אפי' נטמא בלילה דקסבר לילה לא מחוסר זמן. כי איצטריך ליה לר' יוחנן למימר אחת בלילה ושתים ביום מביא קרבן (וכו') מהו דתימא כו'.
מתני' האשה שיש עליה ספק חמש לידות ספק אם ילדה היא או ספק ולד. או ספק חמש זיבות ספק אם ראתה חמש זיבות (קודם) [בתוך ימי] נדתה או בתוך אחד עשר יום שבין נדה לנדה שהיא שומרת יום ולא זבה. מביאה קרבן אחד מספק ומותרת ליכל בזבחים. ואין השאר ד' קרבנות האחרים עלה חובה להביא הואיל וספק לידות היו. אבל אם היו עליה חמש לידות ודאות או חמש זיבות ודאות מביאה קרבן א' ואוכלת בזבחים והשאר עליה חובה להביא. ומעשה שעמדו קינין של יולדות ושל זבות בירושלים בדינר זהב הקן מפני שאמרו השאר עליה חובה ובאו נשים הרבה שהיו עליהן חמש לידות ודאות וזיבות ודאות ורבו לקנות והוקירו הקינין. אמר רשב"ג המעון הזה נשבע במי ששיכן שמו בבית הזה שלא אלין הלילה עד שאזלזל הקינין עד שיעמדו בדינרין של כסף, ונכנס לב"ד בלשכת הגזית ולימד האשה כו' מביאה קרבן אחד על האחרונה שבהן ואוכלת בזבחים ופטורה ואין השאר עליה חובה והוזלו הקינין מפני ההוראה זו ועמדו בו ביום ברבעתיים בחצי דינר של כסף שבלשונם ובלשון הברייתא קורין לחצי דינר ריבוע.
גמ' חמש לידות ודאות וחמש לידות ספק כך כתוב בתוספתא [פ"א ה"ג] וכך מיסתבר יותר. מביאה ב' קינין אחת על הודאי כו' ולא יותר. ור' יוחנן בן נורי אומר על הודאי תאמר בפירוש על האחרונה אני מביאה ותיפטר מן האחרים ועל אותן של ספק אם יש לידה או זיבה אחת ודאי בינייהן תאמר על הודאי אני מביאה ותיפטר על השאר [ר' עקיבא אומר תאמר על אחת מהן אני מביאה ואין צריך לומר על האחרונה ותיפטר על השאר]. דר' יוחנן בן נורי דאמר על האחרונה מדמי להון לחטאות דמאן דמיחייב חמש חטאות עד דמייתי כולהון וסוף כי השלים האחרונה נכפר ליה הכא נמי לא שנא דמביא על האחרונה ודמי כולהו כטומאה אריכתא וכמביא קרבן אכולהו דמי ומיכפר. ור' עקיבא דקאמר על אחת מהן על איזו שירצה מדמי להון לטבילות דמאן דמיחייב חמש טבילות כיון דטביל חדא זימנא איטהר הכא נמי לא שנא ובהאי קרא קא מיפלגי וכפר עליה הכהן וטהרה [ויקרא י"ב]. ר' יוחנן בן נורי סבר וטהרה בחטאת קא מיירי הלכך מדמי להון לחטאות ור' עקיבא סבר וטהרה בטבילה קא מיירי הילכך מדמי להון לטבילות.
<h2>דף ח:</h2>
אילו מאן דמחייב חמש אשמות תלויין להכי מדמו להו לאשמות תלויין דאשמות תלויין הוו ספק כי הני. חלוקין באשמות בעי איתויי אשם תלוי אכל חד וחד הכא נמי בעי אייתויי אכל ספק לידה ולידה. אלא דכולי עלמא לטבילות מדמי להון ובחוששין לפשיעה קא מיפלגי דר' יוחנן בן נורי דאמר תאמר על האחרונה ותיפטר משום דסבר חוששין לפשיעה דאי אמרת תאמר על אחת מהן ותיפטר שמא יש אשה שתלד לידה אחת ודאית ואינה רוצה להביא קרבן שתאמר והלא אשתקד היו עלי חמש לידות ודאות ולא הבאתי קרבן על ארבע מהן ועכשיו נמי אינה מביאה קרבן על לידה זו ופשעה ואינה מביאה אבל כשנאמר תאמר על האחרונה סברה זה שחייבוני לומר על האחרונה היינו טעם דשם לידה אחת היא והוי משמע כאילו אחרונה כיפרה על כולם אף עכשיו איני נפטרת בלא קרבן. ור' עקיבא דאמר על אחת מהן סבר לפשיעה לא חיישינן דכיון דידעה דלא נפטרה אשתקד בלא שום קרבן אף השתא נמי אינה נפטרת ותביא קרבן.
ארבעה מחוסרי כפורים אינן רשאין לאכל בקדשים עד שיביאו כפרתן אע"ג דנטהרו. ר' אליעזר בן יעקב אומר גר אע"פ שמל וטבל מחוסר כפורים הוא ואסור לוכל בקדשים עד שיביא קינו ויזרוק עליו הדם. ונזיר טהור ששילם נזירותו מותר הוא לוכל בקדשים שטהור הוא אבל מחוסר כפורים הוא ליין שאסור לשתות יין ולגלח וליטמא למתים עד שיביא כפרתו.
גמ', מטמא באונס אם ראה זיבה מחמת חולי או מחמת אותן דברים שבודקין בהן את הזב. מבשרו [ויקרא ט"ו] מעצמו. ומטמא בראיות בג' ראיות. כבימים כזבה בימים, דכתיב [שם] בזב ג' פעמים זובו. וזבה בימים ואשה כי (תזוב) [יזוב זוב דמה] ימים רבים ימים שנים רבים שלשה [תו"כ פ' מצורע]. וזבה מטמא[ה] באונס דלא כתיב בה מבשרה, והאי דכתיב [שם] ואשה כי תהיה זבה דם יהיה זובה (מבשרה) [בבשרה], האי בנדה קא מיירי והאי בבשרה ילפינן מינה מלמד שמטמא[ה] בפנים כבחוץ [נדה מ"א ע"ב] כשהוא אומר והצרוע [ויקרא י"ג] הרי כאן שנים צרוע דלעיל והאי והצרוע הרי שנים אחד לאיש ואחד לאשה. א"כ מה צורך לומר איש נתקו הכתוב לדין פריעה ופרימה מענין של מטה מן והצרוע סתם דמשמע [נמי אשה] ונתנו לצרוע של מעלה דכתיב ביה [איש]. איש פורע ופורם והיינו דכתיב בלשון זכר בגדיו וראשו. לישנא אחרינא א"כ כיון דמצורע נפיק בין איש ובין אשה ובין קטן א"כ למה כתיב איש לענין של מטה לומר לך כו'.
ולא מחוץ לאהלה שאם היא מצורעת ובעלה אינו מצורע מותר לשמש עמה. זב וזבה עיקר טומאתן חלוקה דזב בראיות וזבה בימים אבל מצורע ומצורעת אין טומאתן חלוקה דאידי ואידי שיעור טומאתן בכגריס הוא. ור' אליעזר סבר גר מייתי קרבן בין לאכשוריה למיעל בקהל ובין לאכשוריה למיכל בקדשים כדאמרינן לקמן בברייתא גר מעוכב לאכל בקדשים וההוא סתמא ר' אליעזר היא.
ונזיר נמי מכדי כיון דצריך קרבן למישרייה ביין אע"ג דחולין אפי' הכי תנייה במתניתין. ולר' אליעזר דקתני נזיר אע"ג דלא צריך למישריה בקדשים אלא בחולין ניתני נמי נזיר טמא דצריך קרבן למישרייה ביין. קסבר ר' אליעזר נזיר טמא כי מייתי קרבן לאו למישרייה ביין קא מייתי ליה אלא שיהא ראוי למיחל עליה נזירות דטהרה כדכתיב [במדבר ו'] והימים הראשונים יפלו. ואסור ביין עד שיגמור נזירות דטהרה הלכך לא תני נזיר טמא.
עד שיביא קינו שתי פרידין. אם הביא אחת שחרית אוכל בקדשים לערב ויכול להביא האחרת אפי' לאחר זמן. אם הביא חובתו מן הבהמה אפי' בהמה אחת לעולה יצא או שתי בהמות עולה ושלמים יצא. ולא אמרו קן שתי פרידין אלא להקל עליו אבל אם רצה להביא בהמה יביא. מה אתם כשנכנסתם לברית ולמצות עולה ושלמים כדכתיב [שמות כ"ד] וישלח את נערי בני ישראל וגו'. לעוף לקינין איתרבי משום להקל כדאמרינן לקמן. לעולת בהמה אחת לא כל שכן. מיעט קרא [במדבר ט"ו] כן יעשה, והתם לא הוה מנחה. הוי אומר זו עולת העוף דבעולת בהמה עורה לכהנים ואילו בעוף אפי' מוראה ונוצה אסור בהנאה דהא נבלעין במקומן.
<h2>דף ט.</h2>
רבי אומר ככם כאבותיכם מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים. רבי לית ליה דר' אליעזר בן יעקב דלמיכל בקדשים מייתי קרבן אלא קסבר לא מייתי אלא לאכשורי נפשיה בקהל. שלא מצינו בכל התורה כולה אלא ב' פרידין. והקריבו הכהן אל המזבח [ויקרא א'] שנאמר בנדבת העוף מה ת"ל והלא כבר נאמר [שם] והקריב מן התורים. שומע אני שלא יפחות משנים דמיעוט תורים שנים. חובה מיהא לא אשכחן דאתיא פרידה אחת והני דגר חובה נינהו.
בדמיך [יחזקאל ט"ז] בדם פסח ודם מילה. טבילה מנלן דכתיב [שמות כ"ד] ויקח משה את הדם ויזרוק על העם, היינו הזאה וגמירי דאין הזאה בלא טבילה (דגמירי) דהכי כתיב [במת] (במדבר י"ט) והזה הטהור על הטמא ביום השלישי וביום השביעי וחטאו ביום השביעי וכבס בגדיו [וגו'].
לדורותיכם כתיב [במדבר ט"ו] דאפילו לדורותיכם בזמן שאין קרבן תקבלו גרים. צריך שיפריש רובע דינר לצורך קינו שאם יבנה בהמ"ק יביא לאלתר. וביטלה מפני התקלה גזרה שמא יהנה מאותן מעות והיה בא לידי מעילה.
גר תושב שקבל עליו שלא לעבוד עבודת כוכבים ולא קבל עליו שאר מצות. כישראל בחולו של מועד כלומר כיון שיש בו קצת גירות אינו עושה כל מלאכה בשבת אא"כ אין לו מה יאכל או דבר האבד. כישראל ביום טוב דאינו עושה מלאכה אחרת אלא מכשירי אוכל נפש בלבד.
גמ', באיל האשם לפני ה' על חטאתו אשר חטא [ויקרא י"ט], מלמד מדכתיב ב' פעמים חטאתו חטאתו וכתיב ונסלח לו מחטאתו אשר חטא תרי זימני לעשות שוגג כמזיד לקרבן.
דכתיב [במדבר י"ב] ויאמר ה' פתאום שבעל כרחם היה הדבור עמהם. (ופתאום) [ופתיים] עברו ונענשו [משלי כ"ב] האי (פתאים) [פתיים] עביד ליה כמו פתאום מדכתיב ונענשו אלמא דמזיד הוה. כתיב [משלי י"ד] [פתי] יאמין לכל דבר, ואינו מבין העיקר אלמא דשוגג הוא ואפי' הכי חייב רחמנא. פתאום כמו פתי. ולהכי כתבי תרוייהו.
בכלן דמביאין קרבן עולה ויורד כתיב בהו ונעלם וכאן לא כתיב. והא קרא כי כתיב [ויקרא י"ט] ואיש כי ישכב את אשה שכבת זרע והיא שפחה, במזיד כתיב מדכתיב בקורת תהיה דהיינו מלקות אלמא דמזיד הוא וכתיב וכפר עליו הכהן לעשות מזיד לקרבן כשוגג איבעי ליה למימר.
בהעלם אחד ששגג שלא ידע שהתורה אסרן. ומאי שנא מחמש העלמות בשפחה אחת דאינו מביא אלא קרבן אחד כדתנן והבא על השפחה ביאות הרבה. ואל אשה לחלק. הכא נמי האי שפחה דכתב לחלק כתיב דהא מצי למיכתב ואיש אשר ישכב את אשה שכבת זרע.
<h2>דף ט:</h2>
ונזיר שנטמא טומאות הרבה. מאן תנא. ר' יוסי בר' יהודה היא כולה הא שמעתא דנזיר פרשינן בריש פירקין קמא [ב' ע"ב].
מתני' הביא ציפרין כשנרפא מצרעתו ולא הספיק להביא חטאתו עד שחזר ונתנגע וחזר ונרפא והביא ציפרין ונתנגע קודם שהביא חטאתו ואשמו כשחזר ונתרפא צריך להביא ציפרין אחרים וחטאת על כל נגע שלא עלו לו הראשונות עד שיביא חטאתו עמהן. ר' יהודה אומר עד שיביא אשמו עמהן.
גמ' והא אמרת אינו מביא אלא קרבן אחד על נגעים הרבה. חסורי מחסרא והכי קתני הביא ציפרין כו' אין מביא אלא קרבן אחד והאי דקאמר לא עלו עד, הכי קאמר, ולאקבועי בעניות ובעשירות לא מיקבע עד שיביא חטאת כלומר אם היה עני והביא חטאתו בעניות אע"ג דקודם שהביא אשמו וצפורין נתעשר הכל הולך אחר חטאת ויביא הכל בעניות. או אם היה עשיר והפריש חטאת בהמה והעני ימתין עד שיעשיר ויביא הכל בעשירות. ר' יהודה אומר עד שיביא אשמו דסבר הכל הולך אחר אשם. מכפרו היינו חטאת. מכשירו בקדשים היינו אשם. גורם לו טהרה ציפרין כדכתיב ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהורות [ויקרא י"ד].
מתני' האשה שהפילה ולדות הרבה בתוך מלאות וכדפירש במתניתין הפילה בתוך שמונים כו' מביאה קרבן אחד על כולן.
מתני' האשה שהפילה וולדות הרבה מביאה קרבן אחד כו' כיצד ילדה נקבה תחילה ולאחר י"ד ימי טומאה נתעברה נקבה והפילה לסוף מ"א שהוא בתוך שמונים של נקבה ראשונה, קסברי רבנן וולד שני ביטל את הראשון מ"ט כיון דלא יצאת שעה שראויין להביא קרבן על הראשון ביום פ"א אלא בתוך מלאות הפילה אחר, ביטל שני את הראשון ומשני מונה שמונים לקרבן, ואם חזרה והפילה וולד שלישי בתוך מלאות של שני כיון דלא הגיע שני לקרבן ביטל שלישי את השני וכן אתה מוצא שיכולה להפיל וולדות הרבה בתוך מלאות של ראשון וסברי רבנן לעולם מן אחרון מונה, וכן המפלת בתחלה תאומים נקבות הפילה אחת יום ראשון ואחת יום שני, שהשניה נולדה בתוך מלאות של ראשונה וביום שמונים של שניה שהוא פ"א לראשון חזרה והפילה ב' תאומים בב' ימים הרביעי בתוך מלאות של שלישי, לרבנן דתנן שני מבטל ראשון ור' יהודה אמר לעולם מולד ראשון מונה פ' לקרבן וכל מה שהפילה בתוך שמונים שלו הוי כמאן דליתיה הילכך קאמר מביאה על הראשונה ואינה מביאה על השניה שהפילה בתוך מלאות של ראשון ומביאה על השלישי ואינה מביאה על הרביעי שהוא תוך מלאות של שלישי [ו]לא חשיב כלום, ולטעמיה דר' יהודה האשה שהפילה וולדות הרבה בב' וולדות מיירי בלבד.
גמ' יכול אף [על] הלידה ועל הזיבה שאם ילדה בזוב וכדתנן במס' נדה [ל"ו ע"ב] המקשה הרי זו נדה, קישתה ג' ימים בתוך י"א שבין נדה לנדה ושפת[ה] מעת לעת שלא ראת[ה] דם הרי זו זבה ואח"כ ילדה הרי זו יולדת בזוב ומביאה ב' קרבנות אחד על הלידה ואחד על הזיבה [וקא בעי הואיל ועל ולדות הרבה מביאה קרבן אחד יכול על הלידה ועל הזיבה] נפטרת נמי בקרבן אחד. ת"ל זאת [ויקרא י"ב] כלומר דעל הוולדות מביא[ה] קרבן אחד אבל לא על הלידה ועל הזיבה. [אלא מעתה] אכלה חלב וילדה אכלה דם וילדה הכי נמי דאין מביאה אלא קרבן אחד אלא כשם שמביאה ב' קרבנות על חלב ועל לידה כך מביאה ב' קרבנות על לידה ועל זיבה. אלא אימא הכין בעי כיון דמביאין קרבן אחד על וולדות הרבה יכול על הלידה שלפני מלאות ועל הלידה שלאחר מלאות תהא מביא[ה] קרבן אחד. ת"ל זאת כלומר אותן שבתוך מלאות נפטרין בקרבן אחד אבל על לידה שלאחר מלאות מביאה קרבן אחר. לישנא אחרינא יכול כשהיא ילדה תחלה בזוב ואח"כ ילדה לאחר מלאות נמי בזוב יכול שמביאה ב' קרבנות בלבד על הלידה ועל הזיבה שבתחלה ועל הלידה ועל הזיבה של אחר מלאות דנימא שם לידה אחת היא ושם זיבה אחת היא ת"ל זאת, דעל הלידה הראשונה מביאה ב' קרבנות ועל הלידה של אחר מלאות ב' קרבנות.
גמ' ולד ראשון גורם הוי עיקר לידה. פשיטא דהכי איתא דבהכי פליגי ומאי קמ"ל כשתמצא. משום מפלת תאומים איצטריך ליה לאשמועי' דמספקא לן דסד"א במפלת תאומים דבחד זימנא נתעברו וחדא לידה היא אימא מודה ר' יהודה לרבנן דהכא מוולד שני מנינן, קמ"ל כשתמצא דלעולם קסבר ר' יהודה דמוולד ראשון מנינן.
<h2>דף י.</h2>
בטומאה וטהרה לענין ימי טומאה וימי טהרה מאי קא חשיב ר' יהודה וולד שני. דכיון דלא יצא שעה הראויה להקריב קרבן של ראשון קודם שהפילה שני אלא בתוך מלאות הפילתו. ומפסקי ימי טומאה דשני ימי טהרה של ראשון וכששלמו ימי טומאה של שני ממלא ימי טהרה דראשון ומוסיף ליה ימי טהרה כנגד אותן ימי טומאה של שני שהיו בימי טהרה דראשון ואחר כך הדר מני ימי טהרה לשני והיינו קולא שהראשון אינו מאבד כלום מימי טהרה אע"פ שהיו ימי טומאה של שני בתוכם. או דילמא לר' יהודה חומרא הוא דאית ליה שהוא מחמיר יותר מרבנן דלרבנן אינה מביאה קרבן לעולם אלא על האחרון ולר' יהודה מביאה על הראשון ועל השלישי וכיון שמחמיר גבי קרבן מחמיר נמי לענין טומאה וטהרה דאין פורעין לראשון ימי טהרה כנגד ימי הטומאה דשני אלא ימי טומאה דשני לא מפסקי אלא עולין בחשבון ימי טהרה דראשון דאמרינן לענין טומאה ולד שני כמאן דליתיה דמי.
יכול בין רצופין (כולן) כולן ששים בלא הפסק והוא חומרא דהיינו כגון שילדה נקבה וחזרה והפילה בתוך ימי טהרתה של ראשונה ובאו ימי טומאה של שני בתוך ימי טהרה של ראשון אי אמרינן ששים בעינן רצופין עולין ימי טומאה של שני בחשבון הששים ונפחתו בימי טהרה של ראשון, או יכול ששים בין מפוזרים היינו לקולא כלומר שמפסיקין ימי טומאה של שני ימי טהרה של ראשון וחוזרין ומשלימין ימי טהרה דראשון לאחר ימי טומאה דשני ואינה מפסדת כלום מימי טהרה. ת"ל יום, מה יום כולו רצוף אף ששים כולן רצופין. כלומר דאין משלימין לאחר מיכן. מי אית להו לרבנן מפוזרין כלל והא אמרי לעולם דמוולד שני מונה אלמא לרבנן לעולם רצופין הוו דאין בהן שום הפסק. אלא לאו ר' יהודה היא דאמר מוולד ראשון מונה ולטעמיה קא יכיל למיבעי אי רצופין אי מפוזרין ומדקא יהיב ששים רצופין בהדדי דקאמר מה יום כולו רצוף ש"מ לחומרא אית ליה דימי טומאה דשני עולין בחשבון ששים דראשון. לעולם רבנן היא ודקא אמרת מי אית להו מפוזרין כלל הכא במאי עסקינן דילדה זכר בתוך פ' של נקבה שימי טהרתה של נקבה מושכין לאחר ימי טהרתה של זכר דימי טהרתה דזכר ל"ג ודנקבה ס"ו, מהו דתימא כי אמרו רבנן דביטל שני הראשון הני מילי כשמושכין ימי טהרתה של שני לאחר ימי טהרתה של ראשון אבל הכא דימי טהרה דראשון מושכין לאחר טהרה [של] שני אמרינן דאית בהו דין מפוזרין דמשלימין לאחר ימי טומאה דשני ימי טהרה דראשון. סוף סוף מי מצית אמרת הכי הא לעולם שלמין ימי טהרה דקדמאה ועד כען בתראה לא שלמי ובהא היכא דימי טהרה דשני מושכין לאחר ימי טהרה דראשון רבנן לולד שני מנו והכא ימי טהרה דשני משכי טפי מן קדמאי, כיצד נתעברה זכר לאחר י"ד ימי טומאה דנקבה והפילה למ"א, נשתיירו מן ס"ו ימי טהרה דנקבה כ"ה ימים וימי טהרה דזכר מושכין עד מ' יום ובהא קסברי רבנן דביטל שני הראשון והיכי משכחת מפוזרין לרבנן.
אלא משכחת לה לרבנן כגון ביולדת תאומים אחד נקבה אחד זכר וילדה נקבה קודם ואח"כ נשתהא הזכר במעי אמו עד עשרים יום לימי טהרה של נקבה ונולד ביום עשרין ועדיין לאחר לידת הזכר נשתיירו מ"ז ימי טהרה לנקבה ויום עשרים שהוא של לידה חושב בכלל. ובעיא למינקט לזכר ז' ימי טומאה דלידה בתוך הנך מ"ז ימי טהרה שנשתיירו לנקבה וכאן מושכין ימי טהרה דנקבה ז' יום לאחר ימי טהרה דזכר והכא לא מצי למימר ביטל שני את הראשון דימי טהרה דראשון מאוחרין. והכי קאמר יכול היכא דילדה תאומים נקבה מעיקרא וזכר לבסוף לאחר כ' יום של טהרה אימא תיפסוק טומאה דלידה זכר במיצעי ונימני להו ששים וששה מפוזרין כלומר י"ד ימים לאחר מ' דזכר, דשבעה שנשתיירו לנקבה לאחר ימי טהרה דזכר ועוד ז' ימים משלימין לה מפני ז' ימי טומאה דלידה [ד]זכר שהפסיקום והיינו מפוזרין [ת"ל יום, מה יום רצוף וכו'. ת"ש שלשים יכול בין רצופין דאינם מפסיקים ימי טהרה בין מפוזרין] יכול מפוזרין דמפסקי והא מיירי כגון שילדה תאומים זה ביום ראשון ואחד ביום שני שסוף ימי טומאה דשני נכנס ביום טהרה דראשון וקא בעי אי משלימין אותו יום טהרה דראשון שטימאו השני אי לא וקאמר ת"ל יום דכולן רצופין.
<h2>דף י:</h2>
וש"מ חומרא אית ליה לר' יהודה דרצופין. ועוד ת"ש ששת ימים [ויקרא י"ב] והא מיירי כגון דילדה נקבה ואח"כ הפילה באותן ששת ימי טהרה שיתרין על ששים ונטמאו אותן ששת ימי טהרה וקא בעי יכול אותן ששת ימים אי בעינן להו רצופין עם ששים ומפסידתן שנטמאו או מפוזרין דמשלימין אותן לאחר ימי טומאה דשני ת"ל ששים, מה ששים כולן רצופין דכתיב בהו יום אף ששה נמי. מני אילימא רבנן כו'.
גמ' יולדת ומצורע מביאין בדלות ועשירות דהכי אשכחן בהו. שמיעת קול וכו' מביא אף בדלי דלות היינו עשירית האיפה דכתיב בהן. מצורע מביא בדלות. דאידך ברייתא לאו דוקא וההיא ברייתא המוגהת דוקא, ואפילו הכי אמר לי ר' מצורע מביא בדלות דמביא ב' פרידין כשהוא עני תחת ב' כבשים, והנך שתי ציפרין חיות טהורות דקא מייתי נמי עשיר הנהו לאו לכפרה אתו אלא לגרום לו טהרה.
יולדת מביאה אחת תחת אחת בעניותה ומאי היא פרידה דעוף תחת כבש דבעשירותה מביאה כבש לעולה ובן יונה או תור לחטאת ואם לא תמצא ידה די שה ולקחה שתי תורים או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת, ומצורע מביא ב' פרידין תחת ב' כבשים שמביא בעשירותו אחד לעולה ואחד לחטאת וכבש אחד בלבד לאשם, דמצורע מביא חטאת ועולה ואשם. שמיעת קול וכו' מביאין שני פרידין תחת כבשה אחת כדכתיב בהו.
מדאמר רחמנא איל אשם מעילות בערכך כסף שקלים בשקל הקדש לאשם [ויקרא ה'] ואיל היינו בן שתי שנים מכלל דכבש בן שנה בסלע. ומדכתיב ביולדת תביא כבש בן שנתו [ויקרא י"ב] דהיינו בסלע ובעניותה מביאה קינין ותנן בפרקין דלעיל [ח' ע"א] עמדו קנין על שתי נשים בו ביום ברבעתים בחצי דינר, היינו של אשה אחת ברובע דינר. ומדחס רחמנא עליה דדלות למיהוי חד מי"ו דעשירות דרובע דינר דעמד בו קן אשה אחת (וכל קן דעלמא) זהו י"ו בסלע דסלע הוי ד' דינרין הכי נמי חס רחמנא עליה דדלי דלות עשירית האיפה למיהו חד מי"ו בדלות ברובע דינר. וכמה פרוטי יש ברובע דינר מ"ח, כיצד שש מעה כסף דינר, ורובע דינר מעה וחצי, ומעה ב' פונדיונין, היינו מעה וחצי ג' פונדיונין, ופונדיון ב' איסרין, היינו רובע דינר ו' איסרין, ופרוטה אחד משמונה באיסר נמצא ברובע דינר מ"ח פרוטות, חד מי"ו בהן הינו ג' פרוטות דיש בהן ג' פעמים י"ו פרוטות ואמאי קתני מיכן את למד לעשירית האיפה בפרוטה ג' פרוטות הוי. תנא דקתני עשירית האיפה בפרוטה מיולדת יליף דמתיא בדלות פרידה אחת לעולה תחת כבש של סלע ופרידה אחת היינו חצי קן שקנו בחצי רובע דינר דהיינו חד מתלתין ותרין דסלע דכבש וקן דלות שלם הוי חד מי"ו בעשירות כדאמרן. אלא מחצי קן יליף מפרידה תחת כבש ודלי דלות כמה הוי אחד מי"ו דדלות דפרידה היינו חצי רובע דינר, וחצי רובע דינר יש בו כ"ד פרוטות א"כ חד משיתסר היינו פרוטה ופלגא ואמאי קתני עשירית האיפה בפרוטה. אמר רבינא כולה מילתא בין דלות בין דלי דלות מיולדת יליף דמתיא פרידה אחת [תחת] כבש ולא קתני חד משיתסר כדאמרת אלא חד מתלתין ותרין. והכי קאמר מדחס רחמנא על דלות למיהוי חד מן ל"ב בסלע כדאמרן דהיינו כ"ד פרוטות חס נמי על דלי דלות למיהוי חד מן ל"ב בדלות דהיינו חד מי"ו דהיינו י"ב פרוטות, ושיתסר מי"ב פרוטות היינו פרוטה נכי ריבעא. אי הכי נמצא עשירית האיפה פרוטה נכי ריבעא. אין הכי נמי ובציר מפרוטה הוי, והאי דקתני מיכן לעשירית האיפה בפרוטה דלאו אורח ארעא לאייתויי פחות מפרוטה למקדש.
מתני' מה בין שפחה לבין כל העריות כו' לא בעונש שכל העריות או במיתת ב"ד או בכרת [או במלקות] וכאן במלקות. וכל העריות דמחייב בין זכר בין נקבה והשפחה בנקבה ולא בזכר דאין חיוב בעבד. וחייב על כל ביאה וביאה מה שאין כן בשפחה שמביא קרבן אחד על ביאות הרבה.
<h2>דף יא.</h2>
מתני', ר' ישמעאל אומר זו היא שפחה ודאי שאינה פדויה כלל. כל העריות מפורשות בתורה היאך חיובן משוייר אין לנו שלא נתפרש בתורה אלא זו בלבד שבחציה שפחה וחציה בת חורין חייב ולא באחרת, וראב"ע היינו ר' עקיבא (קא בעי) [כדאמר] בגמרא לקמן.
גמ' תהא בקראי בהקראה כדתנן [מכות כ"ב ע"ב] גדול שבדיינין מקרא בשעת מלקות אם לא תשמור לעשות והפלא ה' את מכותך [דברים כ"ח]. תהא בביקור באומד היינו מלקות כדתנן [שם ע"א] אין אומדין אותו כו'.
בזמן שהאשה לוקה שהיא גדולה והוא גדול האיש מביא קרבן. אין האשה לוקה שהיא קטנה אין האיש מביא קרבן אע"פ שהוא גדול. מכדי עד הכא או חופשה לא ניתן לה [ויקרא י"ט] באיש קא משתעי (אשר) [כי] ישכב את אשה שכבת זרע נכתוב ברישא כו'. הכי קאמר אם בביקורת תהיה שהיא גדולה וכדרכה ומתכונת. והביא הוא את אשמו כשהיא בבקרת. ואימא הוא לא לקי דמעטיה קרא בקורת תהיה [שם], היא ולא הוא. והביא את אשמו כתיב [שם] ולא והביאה את אשמה.
לעולם אינו חייב קרבן אלא על שפחה בעולה שנתבעלה קודם לכן. חרופה כגון הריפות [שמואל ב' י"ז], שנשתנו מתחלתן. אם תכתוש [משלי כ"ז], שכבר נכתשת היא על ידי בעילה ונשתנית כהריפות. להוציא נשיהם [עזרא י'] נכריות בימי עזרא. שפחות חרופות בעלו דחייבין עליה איל אשם.
מתני', אחד גדול ואחד קטן או הזכר או הנקבה. קטן פטור. גמ' והבא על שפחה חרופה קטן חייב בתמיהא אמאי. וכאן בשפחה חרופה גדול נמי פטור כשהיא קטנה מ"ט דהא מיקשינן להדדי כדאמרי' לעיל אם בביקורת תהיה, היא, והביא הוא את אשמו. גומר בשפחה מיחייב דאיכא שכבת זרע בגמר ביאה. קא מיכוונא (היא) מיחייב בין היא ובין הוא. מ"ט דשכבת זרע כתיב והיא אינה מזרעת אלא כדרכה. ותו אי בשפחה קא תנית ניעור כישן מאי ניהו לאו היינו ניהו מתכוין כשאין מתכוין דניעור מתכוין וישן אינו מתכוין.
<h2>דף יא:</h2>
איסמייא להא ברייתא הואיל וליכא לתרוצה. [לא בשפחה ולא בעריות, אמר ליה לא, הכי קתני הכי מצית לתרוציה] עשו גומר בשלא כדרכה בשפחה כו'. כשאין מתכוין בכדרכה דפטורה כגון שנפל מן הגג ונתקע. והשתא קא בעי לתרוצה לדמוייה נמי לעריות לפטורה נמצא מתכוין ומערה בשפחה בכוונה אפילו בכדרכה דפטור כשאין מתכוין בעריות דפטור והיינו עשו מתכוין כשאינו מתכוין דקאמר והכי נמי אין מתכוין כדרכה בשפחה פטור. ישן כדרכה בשפחה פטור כישן דעריות דפטור כדתנן כל העריות אחד ניעור ואחד ישן ישן פטור. ונמצא ניעור וגומר שלא כדרכה בשפחה דפטור כישן דכל עריות. ופטור דעריות לא הוי אלא אין מתכוין כדאמרן וישן, אבל מתכוין שלא כדרכה חייב בעריות דלא כתיב בהו אשה שכבת, והשתא מתרצו להו עשו גומר כמערה כולהו מעריות לפטורה.
אמרו לו שנים אכלת חלב כזית מביא חטאת. עד אומר אכל כו' מביא אשם תלוי דספק הוא הואיל ומכחיש זה את זה, ובהא עדות אשה נאמנת דמרבי לה בספרא [פ"ז אות ב'] מן או דכתיב או הודע אליו [ויקרא ד'] מ"מ. עד אחד אומר אכל והוא אומר לא אכלתי פטור מקרבן דהא אדם נאמן על עצמו בדבר שצריך כפרה יותר ממאה עדים דהכי אמרינן בגמרא [י"ב ע"א] דהכי סבירא להו לרבנן וכ"ש הכא דליכא אלא עד אחד. אם הביאוהו שנים למיתה שאם העידהו בדבר שחייב מיתה ממיתין אותו על פיהן ואעפ"י שמכחישן הוא לא יביאהו לקרבן הקל שהוא קל לגבי מיתה ואע"ג דמכחישן הוא. אמרו לו לא, אלא פטור הוא, שזה שהוא אומר לא אכלתי אינו מכחישן שאם ירצה יאמר לא אכלתי שוגג אלא מזיד ומזיד פטור מקרבן ומתוך שיכול לומר כן כשאמר לא אכלתי פטור.
מתני' אכל חלב וחלב אכל כזית חלב וחזר ואכל כזית בהעלם אחד כיון דשם חלב אחד הוא אינו חייב אלא חטאת אחת, אבל אכל כזית חלב וכזית דם ונותר ופיגול בהעלם אחד כיון דמינין הרבה אע"ג דבהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת. וחומר במין אחד שמצטרפין שני חצאי זיתים לחייבו. משני מינין כזית אחד פטור שאין מצטרפין.
גמ' אבל שתיק מישתק לחד מיחייב קרבן וכ"ש כי שתיק לתרי דמיחייב קרבן והאי ממציעתא מצינן למידק ולא איצטריך למימר רישא. ואלא דקא מכחיש להו ברישא, ואפי' הכי מביא חטאת ומני ר' מאיר דאמר הכחשה כו'. אבל לרבנן פטור, היינו סיפא. אין הכי נמי אלא הא קמ"ל רישא כי קא מכחיש להון, דדבר זה היינו מחלוקת ר' מאיר ורבנן בסיפא.
<h2>דף יב.</h2>
והכי קתני מתוך שאם רצה אמר לא נטמאתי. בטומאה ישנה קא מיירי דאיכא למימר מיגו כדאמר לעיל מיגו דאי בעי אמר טבלתי ופטור כי אמר נמי לא נטמאתי כו' הילכך אדם נאמן על עצמו. אי הכי מאי קמ"ל הא ברייתא היינו חלב הואיל וסבירא להו דאמרי מיגו הא מן אמרו לו אכלת חלב מצי ילפינן. אפילו הכי איצטריך הא ברייתא, מהו דתימא אכלתי חלב הוא דקא מתרץ דיבוריה למימר מיגו, [מיגו] דמצי אמר לא אכלתי שוגג אלא מזיד כי אמר נמי לא אכלתי פטור. אבל הוא אמר לא נטמאתי לא מתרץ דיבוריה למימר לא ניטמאתי שוגג אלא מזיד דאפי' אם נטמא במזיד טמא הוי וכי נכנס בשוגג במקדש חייב, לאיי הכא נמי מתרץ דיבורא למימר מיגו דאי בעי אמר טבלתי, מאי לא נטמאתי נמי לא עמדתי בטומאה אלא טבלתי.
והתודה אשר חטא עליה [ויקרא ה'] דכתיב בשמיעת קול ובטומאת מקדש וקדשיו. מודה בדברים שאין מכחיש העדים חייב. הא ר' יהודה אמר היינו רבנן דמתניתין דפליגי עליה דר' מאיר ומודים חכמים אחריני ולאו הני דמתניתין לר' יהודה דהיינו רבנן דמתניתין. בחלבין באכלת חלב. ובביאת מקדש דאדם נאמן על עצמו שאם אמרו לו שנים נטמאת ונכנסת למקדש והוא אומר לא נכנסתי שוגג אלא מזיד דפטור מן הקרבן דאינו מכחיש את העדים דלא נטמא אלא נטמא ונכנס מזיד. אבל בטומאה שאם אמרו לו העדים נטמאת והוא אמר לא נטמאתי לא מודו ליה דנאמן. במאי עסקינן באי זו טומאה לא מודו ליה.
<h2>דף יב:</h2>
אי נימא בטומאה ישנה, מאי שנא חלבין וביאת מקדש כדאמרן דמודו ליה דנאמן דאיכא למימר מיגו ולא מכחיש להו דאם רצה יאמר מזיד הייתי. טומאה ישנה נמי מתרץ דיבוריה דאיכא למימר מיגו דאם רצה יאמר לא עמדתי כו' אלא ודאי בטומאה חדשה לא מודו ליה דליכא למימר מיגו וש"מ דטעמא דרבנן משום מיגו. אמר רבינא לעולם בטומאה ישנה לא מודו ליה, דאם (דחה) בטומאה חדשה אפי' ר' יהודה גופיה לא סבירא ליה דנאמן על עצמו דליכא למימר מיגו וכ"ש חכמים דלא סבירא להו דנאמן. אלא במאי קאמר אבל בטומאה לא מודו ליה, אפילו בטומאה ישנה קאמר אתמול נטמאת והיום אכלת קדשים ובטומאה ישנה כי הא לא מודו ליה דלית בה מיגו כגון דאמרו ליה עדים אכלת קדשים בטומאה דנטמאת דחייב קרבן בשוגג ובמזיד כרת והוא אמר לא נטמאתי דהכא לא מתרץ דיבוריה למימר מיגו בלא הכחשה וליכא למימר לא עמדתי בטומאה אלא טבלתי. דמאי אמר להון אי אמר להון טבלתי ואכלתי, כי אמר להו הכי איתכחש ליה דיבור קמייתא בטומאת מגע במה שנגע בטומאה, דהא כי אמר לא נטמאתי היינו משמע דלא נטמא כלל וכי הדר ואמר טבלתי מכלל דנטמא נמצא מוכחש דיבורו ראשון שאמר לא נטמאתי. ואמאי לא מתרץ דיבוריה הכא כי ההוא דאמרו לו נטמאת בטומאה ישנה והוא אמר לא נטמאתי, דלא דמיא להכא, דהכא איהו לא קא מהדר להו במאי דקא אמרי ליה אינהו, דאינהו קא אמרי ליה אכלת קדשים בטומאת הגוף ואיהו לא קא מהדר לא אכלתי אלא קא אמר לא נטמאתי היינו משמע לא נטמאתי [ממש] דהכא לא מתרץ דיבוריה כדאמרן הילכך בטומאה ישנה כי הא לא מודו ליה ור' יהודה סבר אפי' בהא נאמן דמתרץ דיבוריה למימר לא עמדתי בטומאתי ולעולם טעמא משום מיגו. טעם אחר אמרי האי ומודים חכמים היינו רבנן דמתניתין אבל בטומאה לא מודו ליה. במאי עסקינן באיזו טומאה לא מודו ליה אי נימא בטומאה ישנה מאי שנא חלבין וביאת מקדש כו'. אלא לאו בטומאה חדשה לא מודו ליה ור' יהודה סבר אפילו בטומאה חדשה אדם נאמן. אמר רבינא לעולם בטומאה ישנה כלומר מאי דוחקיך דבטומאה חדשה מוקמת לה דלא מודו ליה משום דלית ביה מיגו אפי' בטומאה ישנה מצית למימר דלא מודו ליה ומשכחת לה דלית ביה מיגו כי האי גוונא כגון דקא אמרו ליה עדים אכלת קדשים כדאמר לעיל. ואמר לן ר' דלישנא קמא מיסתברא טפי.
אמר רב נחמן אמר רב הלכה כר' יהודה דאדם נאמן על עצמו. לא אמר ר' יהודה דאדם נאמן על עצמו אלא בינו לבין עצמו ולעצמו כלומר אע"ג דנאמן דלא נטמא אינו רשאי לאכול בקדשים בפרהסיא אלא בצנעא בינו לבין עצמו ולעצמו [בקדשים של עצמו] ולא של אחרים. טעם אחר ולעצמו רשאי להאכיל דהוא יודע בעצמו דלא נטמא אבל לא לאחרים דדילמא אתי למימר בכל מקום אדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים.
ומודה ר' מאיר לחכמים דנאמן על עצמו בשנים שאמרו לו בעלת שפחה כו'. מיגו דאי בעי אמר לא גמרתי ביאתי דאינו חייב אלא בשכבת זרע וזה אין מבורר לעדים ונמצא שעדותן אין עדות הילכך נאמן הוא לומר לא בעלתי. וכן בנזיר שאמרו לו נטמא[ת] למת וחייב אתה קרבן. [אינו חייב] מיגו דאי בעי אמר להו אתם הייתם סבורים שהייתי אותה שעה נזיר ולא הייתי שכבר נשאלתי על נזירי לפני חכם או תנאי היה בלבי ולא נתקיים התנאי ונמצא שהעדות אינו עדות והלכך נאמן. וכן כשאמרו לו יודע אתה בעדות לפלוני שראית המעשה שראינו שהיית שם ואם אי אתה מעיד לו חייב אתה קרבן על שמיעת קול אלה והוא אמר לא ידעתי פטור דאי בעי מצי אמר להון לא נתכוונתי לעדות לא שמתי דעתי להיות זוכר [והם אינם יודעים אם זוכר] אם לאו הלכך אין עדותן עדות ונאמן הוא.
גמ' א"ל אביי היינו טעמא דחייב שתים דהעלמות מחלקין דאיכא שתי העלמות. כגון שאכלו לכזית בב' תמחויין, תבשילין חצי זית צלי וחצי זית מבושל. ואליבא דר' יהושע איצטריך למימר חייב דאמר במתניתין [ט"ו ע"ב] תמחויין מחלקין לחטאות כדתנן אמר ר' יהושע שמעתי באוכל כו'. מהו דתימא כדאמר ר' יהושע תמחויין מחלקין לא שנא לקולא לא שנא לחומרא דבמתניתין דמחלקין על כל אחד לחייבו מעילה היינו לחומרא, והכא הוי קולא כזית אחד בב' תמחויין דאי אמרת דתמחויין מחלקין א"כ לא מצטרפי בהדדי לחייבו, קמ"ל מתני' ממין אחד חייב אפי' בב' תמחויין אלמא לחומרא א"ר יהושע תמחויין מחלקין ולא לקולא.
משני מינין פטור פשיטא דלא מיצטרפי. אמר ריש לקיש האי משני מינין מין אחד הוא ואמאי קרי ליה ב' מינין כגון שאכלו בב' תמחויין וקאמר אע"ג דמין אחד הוא כיון שאכלו בב' תמחויין תמחויין מחלקין ולא מצטרפין ופטור דלא שנא לקולא ולא שנא לחומרא קאמר דתמחויין מחלקין. ומדסיפא מין אחד ושני תמחויין כדאמרן מכלל דרישא דקתני ממין אחד חייב מין אחד ותמחוי אחד. פשיטא דחייב, אמר רבינא הכא במאי עסקינן כגון שהיתה לו ידיעה בינתים שנודע לו שאכל חצי זית חלב וחזר ואכל חצי זית בשוגג וקמ"ל אע"ג דהיתה לו ידיעה בינתים דלא אכלן בהעלם אחד חייב. ואליבא דרבן גמליאל דאמר אין ידיעה לחצי שיעור דההיא ידיעה דנודע לו בינתים לחצי שיעור לא חשיבא ידיעה לחלק השיעור דלא ליצטרפי לפוטרן, אלא לא הויא ידיעה ומצטרפי כדתנן [שבת ק"ה ע"א] הכותב שתי אותיות בשבת דבהכי חייב, בב' העלמות אחת שחרית ואחת ערבית דהיתה לו ידיעה בינתים רבן גמליאל מחייב כו'.
מתני' כמה ישהא האוכלן לאוכל כזית חלב או כזית דם או כזית נותר כלומר כמה ימשוך וישהא באכילתן שאעפ"כ נחשבת היא אכילה וחייב. כאילו אוכלן קליות כלומר אפי' אם לקח כזית והפריש לפרורין ולקח כל פירור ופירור ואוכלו זה אחר זה כמי שהוא אוכל קליות גרגיר אחר גרגיר אעפ"כ כיון שגמר והשלים הזית הוי אכילה וחייב. וחכ"א זהו שיעור אכילה שחייב עד שישהא מתחילת אכילת הזית ועד סופו בכדי אכילת פרס.
גמ' ר' מאיר לחומרא קאמר דאע"ג דשוהה יותר מכדי אכילת פרס כיון דמשכיה אכילתו דאינו מפסיק בינתים ואפי' כולו יומא משיך בה הויא אכילה וחייב היינו לחומרא ואמרי לה רבנן כו'. או דילמא לקולא קאמר כאילו אוכלן קליות זה אחר זה דלא יפסיק בהן ובעי נמי בכדי אכילת פרס אבל איפסיק ביני ביני אע"ג דמתחלה ועד סוף בכדי אכילת פרס כיון דאיפסיק ביני ביני פטור.
<h2>דף יג.</h2>
אי אמרת בשלמא ר' מאיר לחומרא קאמר דאפי' כל היום תימשך אכילתו חייב היינו דקא מהדרי ליה רבנן עד שישהא כדי אכילת פרס ותו לא. אלא אי אמרת דלקולא קאמר כיון דאיפסיק ביני ביני פטור אע"ג דלא שהה יותר מכדי אכילת פרס א"כ וחכמים אומרים אם שהה מיבעי ליה למיתנא דהיינו משמע אם שהה כדי אכילת פרס אע"ג דאיפסיק חייב. אלא מדקתני וחכ"א עד שישהא ש"מ דלחומרא אמר ר' מאיר ש"מ.
בחלבין ובנבילה דשיעור כל אחד בכזית עד שישהא באכילתו כדי אכילת פרס ולא יותר. אבל אכל אוכלין טמאין שנגעו בשרץ או בזב דשיעור אכילתן לפסול גוייתו מתרומה הוי חצי פרס ושתה משקין טמאין דשיעור שתייתן לפסול ברביעית אפי' כל היום כולו בכדי אכילת פרס. מאי קאמר אפילו כל היום כולו והדר אמר בכדי אכילת פרס ותו לא. הכי קאמר אפי' כל היום כולו משך באותו חצי פרס של אוכלין טמאין הוו אכילה והוא שאכל כל כזית שיש באותו חצי פרס בכדי אכילת פרס ולא ישהה בו יותר.
מאי לאו דאכליה לחצי פרס כוליה בכדי אכילת פרס ותיובתיה דרב פפא דמתרץ לדברי רבנאי. לא. דאכל כל זית וזית שיש בו בכדי אכילת פרס.
לא התירו לו לאוכל פחות מכשיעור כו' והתירו לה לעוברה כו' והתירו למגע טמא מת כו' כל הני מפרש לקמן. אמר מר לא התירו לאוכל כו' מאי קאמר. הכי קאמר אכל פחות מכשיעור חצי שיעור של טומאה לא התירו לו לירד ולטבול כשאוכל אותו חצי שיעור מפני שאם ירד וטבל ועלה ואח"כ אכל חצי שיעור והשלימו לחצי שיעור ראשון מצטרפין אע"פ שטבל וחייב לטבול עכשיו ואם היו מתירין לו לטבול מיד כשאכל חצי שיעור ראשון כיון שטבל ועלה ושוב השלימו אתי למימר אהניא לי טבילה קמייתא שטבלתי בינתים דלא מצטרפי ואינו חייב עכשיו לטבול והוא אינו יודע שכיון שכשעלה השלימו לא עלתה לו טבילה ומצטרפי דאין טבילה אלא באחרונה דההיא טבילה אחרונה שאחר האיסור הויא עיקר.
התירו לעוברה שהריחה ביוה"כ לאכל פחות פחות מכשיעור כותבת מפני הסכנה שלא תפיל. אפי' טובא יותר מכשיעור תיכול עד שתשוב נפשה. אמר רב פפא הכי קתני פחות פחות מכשיעור תאכל בכל פעם ואפי' טובא דמצוה לשנות שלא תאכל שיעור שלם ביחד.
קתני התירו למגע טמא מת לאשה שנגעה בטמא מת דהויא ולד ראשון להניק את בנה ובנה טהור דאינו מטמא לא קדש ולא תרומה בנגיעה, מ"ט היא לא מטמיא ליה לבנה בנגיעה דאיהי הויא ולד טומאה ואין ולד טומאה מטמא אדם. ולא חלב שלה אינו מטמא אותו דאע"ג דמשקה הוא כיון דהיינו מאכל של תינוק אמרינן משקה הבא לאוכל כאוכל דמי, כדאמרי' [שבת קמ"ד ע"ב] חולב אדם בי"ט לתוך הקדירה אבל לא לתוך הקערה דקדרה עושין בה אוכל ואמרי' משקה הבא לאוכל אוכל הוא וכאוכלא דאיפרת דמי [ביצה ג' ע"א] אבל לא לתוך הקערה דקערה היינו כעין כוס ופעמים משימין בה משקין הלכך אין חולב בה דהויא נולד.
וקא בעי בנה אמאי טהור כיון דינק חלב איטמי ליה מחלב דהיינו אוכלין טמאין. וכי תימא לא איתכשר האי חלב דכולו בא לאוכל ואין אוכל מטמא אדם אלא על יד הכשר. ניתכשר בטיפה מלוכלכת שעל פי הדד (שנזרעת). שטיפת חלב ראשונה שמוצץ הילד אינה נעקרת כולה מן הדד אלא משתייר ממנה על פי הדד ומתוך אותה טיפה יונק התינוק שאר כל החלב וכשפוסק מלינק משתיירת אותה טיפה על פי הדד, וליתכשר שאר החלב שהוא אוכל מחמת אותה טיפה מלוכלכת שאינה אוכל וליטמא החלב וליטמא התינוק ואמאי בנה טהור. אמר רב נחמן כגון שינק התינוק בתקיפה אחת במציצה אחת בכח ולא הניח טיפה מלוכלכת, שינק הכל ולא נתכשר החלב באותה טיפה הלכך בנה טהור.
שתי תשובות בדבר חדא דקא חזינן פומיה דינוקא דמלי חלב כשפוסק מלינק אלמא לא אפשר למיהוי בתקיפה אחת שלא ישתייר ממנו טיפה על פי הדד ומאותה [טיפה] מוכשר החלב וטמא החלב והילד. ועוד מקום חלב מעיין הוא כלומר דלא חשבינן ליה כמכונס ביה ומפקד פקיד אלא מעיין הוא כאחד מאיבריה ומעיינותיה הוא כדאמר תשעה משקין בזב כו' וכיון דמעיין הוא ליטמא בנה, ומנלן דמעיין הוא דתנן [מכשירין פ"ו מ"ז] חלב אשה מיטמא בין לרצון דניחא ליה לאשה דאחשביה ובין שלא לרצון אע"ג דלא ניחא ליה לאשה ולא לתינוק ביה וקתני מיטמא אלמא מעיין הוא ואמאי בנה טהור. היינו טעם דספק ספיקא היא דספק אם ינק כשיעור רביעית שמטמא או אפילו ינק רביעית ספק אם ינק אותו כשיעור כדי אכילת פרס וספק ביותר הלכך בנה טהור.
האשה שהיא זבה ונטף חלב מדדיה ונפל לאויר תנור תנור טמא [כלים פ"ח מי"א], כלומר אוכלין שבתוכו טמא דחלב הוי אוכל ראשון ואוכל ראשון מטמא אוכל שני על ידי הכשר וקשיא לן במאי איתכשר וא"ר יוחנן בטיפה כו' אלמא לאו מעיין הוא וצריך הכשר. וכי תימא רבא לא סבירא ליה כר' יוחנן דאוכל הוא וצריך הכשר אלא מעיין הוא. והתניא [תו"כ פ' מצורע] נמצאת אומר כו' וליחה סרוחה, היינו מוסרחת שלו.
<h2>דף יג:</h2>
מטמאין טומאת משקין ברביעית דבכל הנך ג' כתיב בהו משקה. טומאה חמורה במגע ובהיסט. ואי אמרת חלב מעיין הוא כו'. אי הכי כיון דאמרת דלאו מעיין הוא קשיא הא דאמאי מטמא אפילו שלא לרצון. לעולם לאו מעיין הוא ומי סברת דהאי שלא לרצון דקאמר דאמר דלא ניחא ליה. לא מאי שלא לרצון בסתמא ומשום הכי מטמא אפילו בסתם דלא אמר דניחא ליה דקי"ל דבסתם דעתיה קריבה גבי חלב הילכך מטמא אפי' בסתמא אבל אי חזינא דלא ניחא ביה לינוקא לא מיתכשר וטהור.
גמ' למה לי שהייה דקתני [נכנס למקדש ושהה] דמשמע דאנכנס למקדש קאי ושהה ושם אינו צריך שהייה כלום אלא מכיון שנכנס הרי הוא חייב דאפי' התם במסכת שבועות [י"ד ע"ב] דקא בעי שהייה שיעור השתחויה הני מילי שניטמא בפנים בהיכל אבל בשניטמא בחוץ לאלתר כשנכנס חייב. אמר רב יהודה האי ושהה דקתני באכילתו קתני.
א"כ מה ת"ל יין והלא משכר נפקא. לומר לך יין מגיתו ויין כל שהוא מוזהרין עליו לאו בעלמא ולא מיתה. ועל שאר משכרין באזהרה ויין נמי כדי שכרותו חייב עליו מיתה. גמרינן שכר שכר מנזיר דכתיב מיין ושכר יזיר [במדבר ו'], מאי ושכר דנזיר ביין מיירי ולא בשאר משכרין.
כמאן כר' יהודה דהא איהו אמר ועל שאר משכרין באזהרה. טוביינא דחכימי מוטב שבחכמים והלכה כמותו.
אתא לקמיה דרב אשי כדי להתיר לו נדרו ובי"ט היה. א"ל זיל האידנא ותא למחר שלאחר אכילה בא לפניו. דרב לא מוקים אמורא עליו לדרוש ולהורות בי"ט בצורך הלכתא די"ט שני משום שכרות שלא יטעה ומשום שכרות נמי לא רצה להתיר לו עד למחר. א"ל רב אחא והאמר רב הלכה כר' אלעזר שאם נתן לתוכו מים כל שהן פטור דאינו משכר. הא ברביעית (בטעות) בשאינו שותה אלא רביעית ונותן בו מים כל שהוא אינו משכר הא אם יהא יותר מרביעית אע"פ שנתן בו מים כל שהוא אינו מפיג טעמו ומשכר ואני שתיתי יין יותר מרביעית.
ולהבדיל דכתיב [ויקרא י'] בתר יין ושכר אל תשת לימד דשתויי יין אל יורה. בין הקדש ובין החול דהיינו דמים וערכין וחרמים והקדשות להורות באיזה ענין שיאמר שיהיה קדש שאם אמרו בענין אחר חול. ולהורות זו הוראה של איסור והיתר. את כל החוקים אלו המדרשות שאם דורש בהגדה בפירוש מקראות לא יפרש ולא יורה בהן אם הוא שתויי. אשר דבר זו המשנה שאפילו במשנה שסתומה אל יעסוק בה בשביל להורות. ביד משה זה התלמוד ששם לא יעסוק כל עיקר שהתלמוד מפרש הכל. יכול אפי' משנה לא יעסוק בה אפי' שלא יתכוין להורות. ת"ל ולהורות לא אמר אלא בשונה בה ע"מ להורות. ור' יוסי אמר יכול אפי' תלמוד לא ישנה אפי' שלא יתכוין להורות. ת"ל ולהורות אינו אסור אלא ע"מ להורות.
יצא שרץ ששתויי יין יכול להורות בו שהוא טמא. וכן צפרדע יכול להורות שהוא טהור הנוגע בו. נימא ר' יוסי בר' יהודה היא דשרי אפילו תלמוד ולא רבנן. אפי' תימא רבנן היינו טעמא דמורין בהן דזיל קרי בי רב הוא דשרץ טמא הוא ולא צפרדע.
הלכה כר' יוסי בר' יהודה דבתלמוד מותרין לעסוק שתויי יין. והא רב לא מוקים אמורא מי"ט לחבריה לפרש כלל בתלמוד משום שכרות. שאני רב דאורויי מורי שהוא היה רגיל להורות לצבור ואם יפרש האמורא לפניו כלום בתלמוד אי אפשר שלא היה מורה. ונוקים ולא נורי כלומר יעמיד אמורא וישמור עצמו שלא יורה, דבר זה לא יתכן דכל היכא דיתיב רב מתקבצין לפניו אנשים הרבה ושואלין אותו באיסור והיתר ולא סגי ליה בלא הוראה.
מתני' ארבע חטאות אחד משום טמא שאכל קדש ואחד משום חלב ואחד משום נותר ואחד משום יוה"כ ואשם אחד משום זר שנהנה מן הקדש. ר' מאיר אומר אם היתה שבת כשאוכל והוציאו בפיו חייב חטאת משום שבת. ואע"ג דאמרינן [שבת צ"ב ע"א] המוציא בפיו לאחר ידו ובמרפקו פטור שלא הוציא כדרך המוציאין, הני מילי כי הוציא שאר חפציו בפיו אבל אוכל כדרכו והוציאו בפיו חייב. אמרו לו אינו מן השם דאינן משום שם אכילה אמרינן דחייב, והוצאה לאו אכילה היא.
<h2>דף יד.</h2>
גמ' נהי דאיסור חל על איסור גרידא לית ליה כגון היכא דאמר שבועה שלא אוכל חלב ואכל דאינו חייב אלא משום חלב ולא משום שבועה דאין איסור חל על איסור וכן נזיר שאמר שבועה שלא אוכל ענבים ואכל, אבל במקום איסור מוסיף היכא דנתוספו אחרים על איסורו או באיסור כולל היכא דכולל דברים המותרים עם דברים האסורין כגון נזיר שאמר [שבועה] שלא אוכל תאנים וענבים ואכל תאנים וענבים מיגו דחלה עליו איסור שבועה אתאנים חלה נמי אענבים. והכי נמי כל היכא דאיכא איסור מוסיף או איסור כולל אית ליה איסור חל על איסור. והכא נמי טהור מעיקרא לא אסיר אלא בחלב אבל בקדשים קלים או אם היה כהן בקדשי קדשים מצי אכיל. הוה ליה טמא מיגו דנאסר בחתיכות טהורות דקדשים שהיו מותרין לו קודם דהיינו כולל [דנאסר לו] דברים המותרים קודם איתוסף נמי [איסור] עילוי חלב דהיינו איסור טומאה [על] איסור חלב. אקדשיה לחלב, מיגו דאיתוסף ביה איסור הנאה דחלב קדשים אסור בהנאה לכולי עלמא והיינו איסור מוסיף דמוסיף איסור[ים] אחרים על איסורו איתוסף נמי איסור לגבי חלב משום הכי חייל נמי איסור מוקדשים על איסור חלב וטמא. ועד כאן להדיוט הוא דאסיר באכילה ובהנאה אבל לגבוה שרי להקטרה. הוי ליה נותר הוי ליה איסור מוסיף דניתוסף איסור אחר על איסורו איתוסף נמי איסור נותר עליו על איסור חלב. חל עליה יוה"כ מיגו דאיתסר הוא גבי חולין היינו איסור כולל איתוסף נמי איסור יוה"כ על איסור חלב.
וניתני נמי חייב חמש חטאות ונוקמה חייב חטאת חמישית וכגון דאכל כזית פיגול מאידך בהמה. בחדא בהמה קא מיירי מתני' ונותר ופיגול בחדא בהמה לא משכחת לה דפיגול לא הוי אלא בד' עבודות וכיון שחישב עליה בשעת עבודה לפגלה (ולא) ונתפגלה כולה מיד וליתא באכילה ולא אתי לנותר. אלמה לא בתמיהא. משכחת לה בחדא בהמה וכגון שהעלה אבר פיגול לגבי מזבח דכיון דהעלה ומשלה בו האור פקע פיגולו ממנו ואם סילקו ושיירו הוה ליה נותר וכי אכלו להאי אבר שפקע פיגולו ונעשה נותר ואכל כזית פיגול משאר איברי פיגול של אותה בהמה ליחייב נמי משום פיגול והוויין תרוויהו בחדא בהמה. ומנלן דפקע פיגול בהכי כדאמר עולא במס' זבחים [מ"ג ע"א] קומץ שהוא פיגול והעלהו לגבי מזבח כיון שמשלה בו האור והורידו ושיירו פקע פיגול ונעשה נותר. אפי' הכי באבר אחד קא מיירי מתניתין דחייב עליו ונותר ופיגול בחדא בהמה ובחד אבר לא משכחת לה. אלמה לא משכחת לה בחד אבר כגון שהעלה עליה אבר פיגול לגבי מזבח דפלגיה דאבר אנחיה אמזבח ופלגיה דאבר הוה תלוי אבראי דמזבח ואיכא בחד אבר נותר ופיגול. לא איפשר למיהוי בחד אבר דלא אפשר לצמצם לאנחיה מפלגיה דאבר. ובמקום דאיכא רובה דאבר תמן שדינן ליה כיון דאזלת בתר רובה. תיפשוט דבעי רמי בר חמא בבהמה המקשה [חולין ע' ע"א] הלכו באברים אחר הרוב אי לא אלא מדלא איפשט ליה מהכא ש"מ דלא אזלינן בתר רוב אבר. ולוקמה בחד אבר כדאמרן וליחייב נמי משום פיגול. אלא בזית אחד מיירי תנא דמתניתין ובזית אחד לא משכחת פיגול ונותר, דאי אנחיה לפלגיה דזית אמזבח ופלגא אבראי אין הקטרה לפחות מכזית ולא קא פקע פיגול מיניה והוי פיגול אלא לא משכחת לה פיגול ונותר בחד אבר אלא באבר שיש בו שני זיתי חלב ובב' זיתים לא קא מיירי תנא. ולא, הא קתני יוה"כ כו'. אמר ר' זירא הכי משכחת לה דלענין יוה"כ הוי שיעור שלם ולא משכחת ביה פיגול ונותר כגון דאכל כוליא בחלבה שהכוליא כזית וחלבה כזית והיינו חד אבר ובחלבה דכזית הוא לא מצית לאוקמיה פיגול ונותר כדאמרן לעיל דאין הקטרה לפחות מכזית, ואם נפשך לומר ליחייב אכוליא משום פיגול ואחלבה משום נותר לא מצית למימר הכי דטמא שאכל חלב והוא נותר דמן המוקדשין קתני אלמא דבחלב עצמו בעי לאוקמי לכולהו איסורי ופיגול ונותר לא משכחת ביה בחד זית וכזית דכוליא לא אתי אלא לאשלומי כותבת ולא מצי למימר דהוי פיגול כדאמרן.
רב פפא אמר הכא במאי עסקינן דחייב ד' חטאות בלבד כגון דלא הוה אלא כזית חלב ואכל עמו תמרי עד דמלייה לככותבת ולא מצי לאוקמיה ביה פיגול. רב אחא בר יעקב כו' ומתרץ לה כגון דאכל נמי בהדיה דהאי כזית חלב כזית פיגול מבהמה אחריתי ולא משני כהני שינויי דקא משנינן דבחדא בהמה ובחדא אבר ובחדא זית מיירי אלא קא סבר אפי' בב' בהמות מיירי ובב' זיתים. אי הכי וניתני חייב שש חטאות ונוקמה נמי כגון דאכל כזית שלישי מדם. בחדא אכילה מיירי שיכול לבלוע ביחד ושיערו חכמים כו' הילכך לא תנא דם.
ונתני נמי אם הוציאו ביוה"כ חייב מ"ט תני אם היה שבת והוציאו. אמר רפרם זאת אומרת עירוב והוצאה לשבת כלומר לשבת יש בו איסור לטלטל בחצירות בלא עירוב ויש בו איסור הוצאה מרה"י לרה"ר ואין עירוב והוצאה ליוה"כ מדלא קתני ואם הוציאו ביוה"כ.
במזומן לו שרגיל להוליכו במדבר ואפילו בטומאה ואפי' אם הוא טמא המוליכו. מדקתני ואפי' בשבת דאיצטריך עתי למישרי בשבת ולא יוה"כ זאת אומרת עירוב כו'. ממאי לעולם אימא לך דיש עירוב והוצאה נמי ליוה"כ לכל שאר מילי ושאני שעיר המשתלח (דאמאי) [דמשו"ה] לית ביה איסור עירוב דהכשירו מצותו ביוה"כ בכך להוליכו למדבר אלא דרפרם ברותא היא.
מתני' יש בא ביאה אחת כו' הבא על בתו חייב עליה משום בתו ואחותו היינו כגון שבא על אמו והולידה בת ממנו ונשאה אחיו מאביו ומת אחיו שנשאה ונשאה אחי אביו דודו ומת ואח"כ נישאת לאיש אחר והיא נדה. ובא עליה אביה חייב שש חטאות משום בתו ואחותו ואשת אחיו כו'.
<h2>דף יד:</h2>
גמ' איסור בת אחת דכי בא על בתו איסור בתו ואחותו באין כאחד. ניסת לאחיו מיגו דאיתוסף איסורא לגבי אחין כולן בשאינה זקוקה לייבום איתוסף נמי לגבי דידיה (דאבוה) [משום אחוה] והיינו איסור מוסיף שניתוספו אחרים על איסורו שאיסורה נמי לאחין כולן. נישאת לאחי אביו היינו נמי איסור מוסיף שנאסרה נמי על אחי אביו. ואשת איש ונדה היינו נמי איסור מוסיף שניתוספו אחרים נמי על איסורו.
הבא על בת בתו חייב עליה משום בת בתו וכלתו כגון שנשאה בנו שמותר לישא בת אחותו והיא כלתו. ואחות אשתו כגון שהיה לבעל בת מאשה אחרת ונשאה חמיו [והוליד ממנה בת] וכשבא זה על בת בתו היתה אחות אשתו, ואם נשאה אחיו קודם לכן ומת ואח"כ נשאה אחי אביו ומת ואח"כ היתה אשת איש ונדה ואח"כ בא עליה זה חייב עליה משום בת בתו וכלתו כו'. ר' יוסי אומר אם עבר הזקן ונשאה לבת בת בנו ואח"כ בא בנו עליה חייב עליה משום אשת אב אע"ג דלא היה לאביו אישות בה אלא נשאה בעבירה הואיל ואינה אסורה לו מדאורייתא דהויא שנייה חייב עליה משום אשת אב. וכן הבא על בת אשתו חייב עליה בכל הללו שמות משום בת אשתו וכלתו ואחות אשתו כו' כגון שהיתה לבת אשתו אחות [מאביו] מאם אחרת ונשאה בעל אמה, ואשת אחיו כגון שנשאה אחיו אחר מיתת בנו ואח"כ אחי אביו כו'. וכן הבא על בת בת אשתו חייב עליה משום בת בת אשתו ובכל השמות הללו וה"ה בבא על בת בנה שיש בה כל השמות הללו אלא תנא בת בתו וה"ה לבת בנה.
מי שריא ליה לזקן מי אית ליה קדושין בגוה דליחייב בנו עלה משום אשת אב. אין. אמר ר' יוחנן כגון שנפלה לו בייבום שבת בת בנו היתה נשואה לאחיו של זקן ונפלה לו בייבום. אי הכי אם נפלה לו בייבום דמן התורה זקוקה לו דאינה מן העריות גופן מאי עבר דקאמר. אין. שעבר על דברי חכמים דנשא שניה דכלת בנו הויא שניה. וכן נמי בת בת בנו אלא תנא כלת בנו וה"ה לבת בת בנו. וכן אתה מוצא עד סוף כל הדורות דבת בן בנו ובת בת בנו עד סוף כל הדורות כולן הויין שניות.
מי אית ליה לר' יוסי איסור חל על איסור דקתני אם עבר הזקן ונשאה חייב עליה משום אשת אב והתנן עבר עבירה כו'. א"ר אבהו מודה ר' יוסי באיסור מוסיף היכא דנתוספו אחרים על איסורו דהתם איסור חל על איסור. ואי אמרת חמותו ונעשית אשת איש הא איתוסף הכא איסורא לגבי אחר לכולי עלמא וליחייב הכא שתים, אין ודאי תרתי מיחייב אבל בתרי קטלי לא מצי קטלי ליה הלכך נידון בזיקה ראשונה והיינו דקאמר התם ביבמות [ל"ב ע"ב] מעלה עליו הכתוב כאילו עשה שתים ועשה אחת למאי נפקא מינה לקוברו בין רשעים גמורים בין נסקלין ונשרפין. אבל הכא גבי חטאות היכא דאיסור מוסיף הוא מודי ר' יוסי דחייב שתים דאיסור חל על איסור. והכא מאי איסור מוסיף איכא לגביה דהיכא דעבר הזקן ונשאה. איכא כגון דאית ליה ברא אחריני לסבא, מיגו דאיתוסף איסורא לגביה בריה דאסור באשת אביו איתוסף נמי איסורא לגביה האי.
מתני' הבא על (בת בתו) [חמותו] כו' משום חמותו וכלתו כגון שחמותו נשואה לבנו ואחות אשתו כגון שהיה נשוי קודם לכן אחות חמותו ואשת אחיו כגון שמת בנו ונשאה אחיו ואח"כ נשאה אחי אביו ומת ואח"כ נשאה איש אחר והיא נדה וכן הבא על אם חמותו חייב עליה משום אם חמותו וכלתו ואחות אשתו וכל השמות הללו. וכן הבא על אם חמיו חייב עליה משום אם חמיו וכלתו ואחות אשתו כו'. ר' יוחנן בן נורי אומר הבא על חמותו חייב עליה משום חמותו ואם חמותו ואם חמיו כיצד כגון שהיתה לחמותו שתי בנות ובן אחד, ונשא הוא הבת האחת ונשא בת אחיה ובת אחותה וכשבא על חמותו הזקנה הרי היא חמותו ואם חמותו ואם חמיו. אמרו לו שלשתן שם אחד הן שם חמות ואינו חייב אלא חטאת אחת.
<h2>דף טו.</h2>
גמ' סומכוס אמר סופג שמונים אחד משום היא ובתה ואחד משום בתה ואותה דמה לי היא ובתה ומה לי בתה ואותה וחייב שתים ות"ק דאמר ארבעים קסבר שם אחד הן.
משום דגופין מוחלקין דג' בהמות שחט ועבר תרי איסורי אבל הבא על חמותו דאין גופין מוחלקין כרבי אבהו סבירא ליה דאינו חייב אלא אחת דאמר אשה ובתה [לא תגלה] את בת בנה ואת בת בתה [לא תקח לגלות ערותה] שארה הנה זמה היא [ויקרא י"ח] הכתוב עשאן לכולן זימה אחת הואיל וכולן יש להן שם בת אשתו וכ"ש בחמותו דהויא שם אחד וגוף אחד.
מתני' מהו, חייב אחת על כולן משום דשם אחות אחת היא. או חייב על כל אחת ואחת דהויין גופין מוחלקין. אמרו לו לא שמענו אבל כו' ורואים אנו שהדברים ק"ו מפרש בגמרא.
גמ' אי נימא כדקתני על אחותו ועל אחות אביו ועל אחות אמו אמאי קא בעי אי חייב אחת על כולן הרי שמות מוחלקין וגופין מוחלקין. אלא מצי מהדרי ליה מאחותו דסיפא דאיש אשר יקח את אחותו דיתירא הוא לחייב על אחותו שהיא אחות אביו ושהיא אחות אמו לחייבו על כל שם ושם. ומשכחת לה כו'.
בא עליה על אחת מכל העריות וחזר ובא עליה הואיל והוא גרם להן שהן חייבות קרבן על כל אחת ואחת אף הוא חייב קרבן על כל אחת ואחת. והתניא הוא בהעלם אחת שבא על אחת מן העריות חמש ביאות בהעלם אחד והיא בחמשה העלמות שהיתה לה ידיעה בין כל אחת ואחת הוא אינו חייב אלא קרבן אחד והיא חייבת על כל אחת ואחת אלמא אע"ג דהוא גרם לה ה' קרבנות דבא עליה ה' ביאות הוא אינו חייב אלא אחת. אלא אימא משום הכי מודו בה' נשיו נדות הואיל וגופין מוחלקין.
קצר כגרוגרות בשבת וחזר וקצר כגרוגרות. מ"ט דר' אליעזר התם בבא עליה וחזר ובא עליה משום דקא עבד תרתין איסורין. דהא אי אפשר לערבן לשתי ביאות בבעילה אחת אבל בקצירה הואיל ויכול לקצור ב' גרוגרות בבת אחת אימא דאינו חייב אלא אחת. ר' אליעזר מחייב על וולדי מלאכה במקום אבות מלאכה בשעשאן לוולדות עם אבות חייב נמי על הוולדות הואיל והוא מעין אב ולא דמי לאב ממש והיינו דאמרינן בבבא קמא [ב' ע"א] לר' אליעזר דמחייב אתולדה במקום אב היינו [מ]הכא (השוה), [הא] אב ואב כגון שקצר וחזר וקצר פטור ואינו חייב אלא אחת.
הכא במאי עסקינן באי זו תולדה במקום אב קא מחייב, בדלית המודלת על גבי תאינה וקצץ האשכול והתאינה בבת אחת דמשום הכי מיחייב דתרי מינין נינהו, ובצירה היינו אב ולקיטה דתאינה היינו תולדה. ומ"ט הוי בצירה אב מלאכה הא לא כתיבא בחשבון אבות מלאכות, כיון דכתיב בצירה וקצירה בחד קרא [ויקרא כ"ה] את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזירך לא תבצור אלמא תרווייהו הוויין אבות מלאכות. דכוותה גבי קצר וקצר דפטר כדקא דייק הא אב ואב בבת אחת פטור כגון שקצר ב' גרוגרות בבת אחת אבל קצר וחזר וקצר [וחזר] וקצר חייב [על כל אחת ואחת] היינו (כדרכה) [כדרבה].
מתני' אבר המדולדל בבהמה שפרוש ממנה מקצתו לאוכלו מהן מי מיטמא כאבר הנתלש מן החי אי לא. אמרו לו לא שמענו אבל שמענו כו'.
<h2>דף טו:</h2>
וכך היו מוכי שחין לא אמר במוכי שחין ממש אלא בכל מכה שמדולדל אבר מחמתה. הולך לו ערב פסחים אצל הרופא וחותכו הרופא לאותו אבר המדולדל עד שמניח בו כחוט השערה דבוק בגוף ותוחבו לאותו אבר המדולדל ונועצו בארץ עם האבר המדולדל ונמשך הימנו בעל האבר והיה נתלש החוט ונשתייר שם האבר, והלה שהיה בעל האבר עושה פסחו בטהרה שכבר נפסק ממנו אבר המדולדל. ואפילו קודם שנפסק היה טהור לעשות פסח כדאמר שאבר המדולדל באדם טהור אלא רבותא קמ"ל דאפי' כי חתכו ופסקו בזה הענין טהור הרופא ובעל האבר דלא טמייה אבר לאדם בשעת פרישתו ממנו דמוקמינן בגמרא דבניתזין בכל כחו שעקרו לאותו חוט בכח במהרה דלא שהה כלל שיטמאנו. ורואין אנו שהדברים ק"ו מפרש בגמרא מאי ק"ו.
גמ' ומה אדם שמטמא מחיים זב ובטמא מת. המוחק את הכרישה [מכשירין פ"א מ"ה] חציר, כגון שהיתה כרישה מליאה מי גשמים ומוחק באצבעו הגשמים שעל הכרישה שיפלו ממנו וכן הסוחט מי גשמים שבשערו ושבכסותו שיצאו חוץ. המשקין שבתוכו כלומר כל זמן שהמים עליהם המים אינן חשובין משקין להכשיר אם נגעה בהן הטומאה ואינן בכי יותן. היוצא ממנו מן הכרישה או מן השיער או מן הכסות מאחר שיצאו חשובין משקין להכשיר והרי הן בכי יותן. וכרישה עצמה שנגעה בה הטומאה בעוד שהמים עליה אע"פ שלא הוכשרה בשעת נגיעה הוכשרה בשעה שפרשו ממנה המים דהא אמרינן היוצא ממנו הרי הן בכי יותן. והתנן הולך לו כו'.
אע"פ שסחטו בגדיהן ויש בהן מים הרבה כל כך שהמים יורדין מצד העליון של בגד לצד התחתון של בגד אעפ"כ טהורין הן המים ולא נטמאו מחמת הזב וטמא מת לפי שאין חשובין משקין לא להכשיר ולא לקבל טומאה אלא לאחר שיצאו מכולן מכל הבגד. יצאו מכולן הרי אלו מכשירין וטהורין אלו המים שלא טימאום הבגדים לפי שאין נחשבין משקין אלא לאחר יציאתן. ואמר רב יוסף אמאי טהורין המים, ליטמו מחמת הבגדים בשעת פרישה. לפי שבשעת פרישתן מהן התיזם מהן בכל כחן ולא נשתהו כלל בבגדים ולא טימאום.
מתני' (ורואים אנו) [ורואה אני] שהדברים ק"ו מפרש בגמ' ומה מזבח אחד שאין גופין מוחלקין כו'. א"ל ר' עקיבא אם הלכה למשה מסיני הוא שחייב על כל אחת ואחת נקבל. ואם לדין כלומר אבל אם אינה הלכה אלא מק"ו אתה רוצה לדון יש תשובה על אותו דין דלא. אם אמרת במעילה דין הוא שיהא חייב בה על כל אחת ואחת הואיל והחמיר במעילה שעשה בה את המאכיל כאוכל המהנה כנהנה היינו כדאמר במעילה [כ' ע"א] השליח שעשה שליחותו בעל הבית מעל אע"פ דבעה"ב לא אכלו ולא נהנה חייב הוא מעילה כמו שלוחו שאכל ונהנה. צירף את המעילה לזמן מרובה אכל קודש שוה פרוטה אחת אפי' בין עשרה ימים מצטרף לפרוטה וחייב מעילה. תאמר בנותר שאין בו אחד מכל אלו דאין חייב על נותר אלא בכזית בכדי אכילת פרס הילכך אינו דין שיהא חייב על כל אחת ואחת כבמעילה.
גמ' מאי קא קשיא ליה לר' שמעון דאמר לא כך שאלן. הכי קא קשיא ליה איהו קא בעי למילף שוחט בחוץ מאוכל דחייב מעילה על כל אחת ואחת וקא קשיא ליה מה לאוכל דין שהוא חייב על כל אחת ואחת שכן נהנה אבל שוחט אינו נהנה. אלא האוכל שאלן האוכל נותר מה' זבחים כו'.
ועל לא הודע שלהן היינו אם ספק לו אם אכל חמש חתיכות נותר בה' תמחוין בה' העלמות צריך להביא חטאת על כל אחת ואחת משום דלדברי הכל ידיעות מחלקות, וכן נמי [אם ספק לו אם אכל] אשם תלוי על כל אחת ואחת. מה' זבחים אפי' בהעלם אחד מביא חטאת על כל אחת ואחת. ועל לא הודע כו'. כללו של דבר כו' אבל אכל כו'. האי אבל אכל ה' חתיכות מזבח אחד בחמשה תמחוין לפני זריקת דמים חייב על כל אחת ואחת משום מעילה דברי הכל היא, והא דקאמר לפני זריקת דמים משום דלאחר זריקה אין בו מעילה שכבר יש בו שעת היתר לכהנים.
<h2>דף טז.</h2>
ואילו על ספיקן של מעילות על ספק אם אכל בה' תמחויין לפני זריקת דמים מביא אשם תלוי לא קתני. מני הא סיפא אי נימא ר' עקיבא היא ניתני נמי סיפא כו'. אלא לאו ר' יהושע היא רישא דברייתא וסיפא, וקתני בחמש העלמות מביא ה' חטאות הא ה' חתיכות מזבח אחד בחמש תמחוין בהעלם אחד אינו מביא אלא חטאת אחת. אלמא קיבלה ר' יהושע להא תשובה מר' עקיבא דאינו מביא אלא חטאת אחת. לישנא אחרינא מדקתני רישא חמש חתיכות מזבח אחד בהעלם אחד בה' תמחוין אינו חייב אלא אחת אלמא דלא יליף נותר ממעילה ש"מ קיבלה מיניה.
אלא אדרבה מסיפא מצית יליף דלא קיבלה מיניה דקתני [מה'] זבחים חייב על כל אחת ואחת דגופין מוחלקין וה"ה דתמחוין מחלקין אפילו בזבח אחד אלמא יליף נותר ממעילה ש"מ לא קיבלה מיניה. אלא מאי אית לך למימר תנאי היא הא דר' יהושע, דאיכא תנא דקסבר דקיבלה מיניה וההוא תנא היינו דר' יוסי בר' יהודה ור' שמעון ואיכא תנא דסבר דלא קיבלה מיניה והיינו ת"ק. ואפילו תימא נמי כולה ר' עקיבא, לא אמר כולה דוקא דהא קאמר אבל אכל ה' חתיכות כו' לא מיתוקמא כר' עקיבא כדאמרן אלא להכי קאמר כולה דבין רישא דברייתא ובין ר' יוסי ור' אלעזר הוי כר' עקיבא ומחמשה זבחים מביאין על כל אחת ואחת, הא מזבח אחד בחמשה תמחוין אינו מביא אלא אחת היינו נמי כר' עקיבא. והאי תנא נמי דאבל אכל נמי כר' עקיבא אלא דסבר לה כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא. סבר לה כוותיה בחדא בהעלמות דנותר מזבח אחד בחמש תמחוין דאינו מביא אלא אחת. ופליג עליה במעילה וספק מעילות דלא תנא ועל ספיקן מביא אשם תלוי על כל אחת ואחת.
היכי דמי ה' תמחוין דכי אכלן בה' תמחוין דחייב. אמר שמואל כאותה ששנינו [מעילה ט"ו ע"ב] ה' דברים בעולה מצטרפין הבשר והחלב והיין והסולת והשמן. היין והסולת והשמן היינו נסכין ומנחה שקריבין עם העולה. ומדאיצטריך למימר דמצטרפין לכזית לחיוב ש"מ דכל אחד תמחוי בפני עצמו מאכל בפני עצמו הן דאי אכל מכל חד כזית דחייב חמשה דאי לא הוויין ה' תמחויין לא איצטריך למימר דמצטרפין דפשיטא דמצטרפין. חזקיה אמר אפי' תימא בעולה עצמה בלא יין וסולת ושמן משכחת בה' תמחוין כגון שאכל מה' אברים של עולה חשיב ה' תמחוין. ריש לקיש אמר אפילו באבר אחד משכחת לה ה' תמחוין בכתף דיש בו ה' עצמות אחד פס רגל היד והשני השוק העצם שעליו והשלישי העצם הזרוע שניתן לכהנים והרביעי הוא העצם שקורין עגול הוא שעל גביו והחמישי הוא כף הכתף. כגון שאכל אפילו חד אבר בה' מיני קדירה כגון מקצת אחד עם כרישין ומקצת אחד עם כרוב ומקצת אחד עם לפתות ומקצת עם תרדין ומקצתן עם קטנית. בה' מיני טעמים כגון צלי ומבושל ושלוק ומתובל ומטוגן.
מתני' העושה מלאכות הרבה בשבתות הרבה מעין מלאכה אחת היינו כגון אב ותולדותיו או שעשה תולדות של אב מלאכה אחת היינו מעין מלאכה אחת [בהעלם אחד מהו]. ומה נדה שאין בה כו' כלומר מה אם הנדה שאין בה תוצאות הרבה לחטאות הרבה היינו שאין בה עניינין הרבה של אבות מלאכות לחייבו חטאות הרבה ואין לה תולדות אין בה אלא חיוב ביאה בלבד ואעפ"כ חייב על כל ביאה וביאה שבת שיש בה תוצאות הרבה לחטאות כגון ל"ט אבות מלאכות ותולדות דאין מספר. תאמר בשבת שאין בה אלא אזהרה אחת שהוא מוזהר על השבת בלבד ואין השבת מוזהר[ת] עליו. (אמר לו הבא על הקטנות נדות יוכיח שאין בה אלא אזהרה אחת שהוא מוזהר עליהן והן אין דעדיין ק' בלבד ואין השבת מוזהרת עליו). א"ל הבא על הקטנות נדות יוכיח שאין בהן אלא אזהרה אחת שהן מוזהרין עליהן והן אין מוזהרות עליו דעדיין קטנות הן ואינן בנות אזהרות ואעפ"כ חייב על כל אחת ואחת. אע"פ שאין בהן עכשיו אזהרה יש בה לאחר זמן כשהן גדולות יש בהן ב' אזהרות תאמר בשבת כו'. הבא על הבהמה יוכיח שאין בה אלא אזהרה אחת בלבד שהוא מוזהר על הבהמה והבהמה אינה מוזהרת ואעפ"כ חייב עליה על כל ביאה וביאה אף אני אביא שבת. אמרתי לו בהמה בשבת כלומר בהמה דאין לו בה אלא באזהרה אחת מיבעיא לי נמי כמו שבת אי חייב אחת על ביאות הרבה או על כל אחת ואחת.
גמ' מאי קא מיבעיא ליה לר' עקיבא אי שבתות הרבה כחילוק גופין של נדה דמיין לחייבו על כל שבת ושבת כמו הבא על נדות הרבה שחייב על כל נדה ונדה. א"כ ניבעי מיניה העושה מלאכה אחת בשבתות הרבה דומיא דנדה דמלאכה אחת היא. אי וולדי מלאכות כמלאכות דמיין לחייב עליהן כאבות מלאכות ואי לא, קא בעי מיניה משום הכי קאמר מעין מלאכה, א"כ ניבעי מיניה העושה מלאכות הרבה תולדות מעין מלאכה אחת בשבת אחת ואמאי קאמר בשבתות הרבה. תרתי בעא מיניה והכא מתרצי לבעיא דידיה העושה (מעין) מלאכה אחת בשבתות הרבה היינו אי כגופין דמיין, או העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת אפילו בשבת אחת בהעלם אחת היינו אי וולדי מלאכות כמלאכות דמיין. ופשט ליה דשבתות כי גופין דמיין מנדה מה אם בנדה אחת חייב על כל ביאה וביאה כ"ש על ביאות של נדות הרבה דגופין מוחלקין דחייב על כל אחת ואחת אף שבתות נמי כי גופין דמיין. ופשט ליה דוולדי מלאכות כמלאכות דמיין מדקאמר ומה נדה שאין תוצאות הרבה, הא אי הוו בה תוצאות הרבה הוה חייב על כל מין ומין אף בשבת דיש בה תולדות ליחייב על תולדה כעל אב.
ושבת הידא קא מיבעיא ליה כלומר [היכי דמי הבעיא שלו] אי בשגגת שבת וזדון מלאכות או בזדון שבת ושגגת מלאכות. אי שגגת שבת וזדון מלאכות דאינו חייב על כל מלאכות של כל שבת ושבת אלא אחת הואיל וזדון מלאכות. ופשיטא ליה דימים של חול שבינתים שבין של כל שבת ושבת הויין ידיעה לחלק לחטאות אע"ג דבהעלם אחד הן. אבל זדון שבת ושגגת מלאכות היינו בהעלם אחת. ובעי מיניה אי שבתות כגופין דמיין לחלק לחייבו על כל שבת ושבת ועל כל אב מלאכה ומלאכה הואיל והעלם מלאכות בידו אי לא. או דלמא זדון שבת ושגגת מלאכות פשיטא ליה לר' עקיבא דשבתות כגופין דמיין הואיל דאיכא חילוק חטאות למלאכות דבשגגת מלאכות חייב על כל מלאכה ומלאכה ה"ה הכי איכא חילוק שבתות וכגופין דמיין וחייב על כל שבת ושבת. ושגגת שבת וזדון מלאכות כיון דאינו חייב אלא אחת על כל המלאכות הוא דבעי מיניה דימים של בינתים כיון דשגג שבתות הרבה בהעלם אחת מי הוויין ימים שבינתים שבין שבת לשבת ידיעה לחלק אי לא.
<h2>דף טז:</h2>
א"ל אביי לרבא אימא איפכא אימא דזדון שבת ושגגת מלאכות פשיטא ליה לר' עקיבא דשבת לאו כגופין דמיין הואיל ולא תנא דחייב על כל אב מלאכה ומלאכה של כל שבת ושבת. ושגגת שבת וזדון מלאכות הוא דבעא מיניה דימים שבינתים מי הוויין ידיעה לחלק אי לא, ופשט ליה מנדה דשגגת נדה וזדון ביאות ימים שבעה דנדה הויא ידיעה לחלק כדאמר לקמן בסיפא דשמעתין. וקיבלה מיניה ר' עקיבא, ולהכי פסקה במתניתין דכלל גדול דהיודע עיקר שבת דהיינו שגגת שבת וזדון מלאכות, ואמר דחייב על כל שבת ושבת. ופשט ליה דולדי מלאכה כו' ולא קביל מיניה כדקאמ' בסיפא דמתניתין הבהמה כשבת, אלמא לא קביל.
רב חסדא אמר זדון שבת ושגגת מלאכות אפי' ר' עקיבא סבירא ליה דכגופין דמיין ואי קשיא לך והא ואילו על כל אב מלאכה של כל שבת ושבת לא תנא, הא לא קשיא דכיון דתנא בזדון שבת ושגגת מלאכות דחייב על כל אב מלאכה ומלאכה ה"ה נמי דחייב על כל שבת ושבת ולעולם סבירא ליה דכי גופין דמיין. וכי בעא מיניה שגגת שבת וזדון מלאכות דימים שבינתים מי הוויין ידיעה לחלק. ופשט ליה דהויין. וקביל מיניה ופסקה במתניתיה.
אמר רב חסדא מנא אמינא ליה דאפילו ר' עקיבא סבירא ליה דכי גופין דמיין. מדתניא הכותב ב' אותיות בהעלם אחת חייב. בב' העלמות דהויא ידיעה בינתים. רבן גמליאל מחייב כדפרשינן לעיל בפירקין [י"ב ע"ב] דרבן גמליאל סבר אין ידיעה לחצי שיעור, אע"ג דהוי ידיעה בינתים לא מפסקא ידיעה לשיעורא ומצטרפי וחייב. וחכמים פוטרין דקסברי יש ידיעה לחצי שיעור ולא מצטרף שיעורא. קא סלקא דעתא רבן גמליאל כר' עקיבא סבירא ליה דשבתות כגופין דמיין. בשלמא לדידי דאמינא זדון שבת כוליה מיתרצי מילתא דרבן גמליאל אדרבן גמליאל דהא [ד]תניא פטור בזדון שבת ושגגת מלאכות דשבת כי גופין דמיין וכיון דכגופין דמיין ולא עשה אלא חצי שיעור כתיבה בשבת זו וחצי בשבת אחר הילכך לא מיצטרפי ופטור.
<h2>דף יז.</h2>
והא דתניא חייב, בשגגת שבת וזדון מלאכות דימים שבינתיים הויא ידיעה לחלק וקסבר הכא לא הויא ידיעה לחלק דאין ידיעה לחצי שיעור אלא מצטרפין וחייב. אלא לרבא דאמר סבירא ליה לר' עקיבא דשבת כגוף אחד הן דהכי קאמר רבא לעיל ופשט ליה דכי גופין דמיין ולא קביל מיניה אלא סבר כגוף אחד הן. בשלמא הא דתניא חייב משכחת לה בין בזדון שבת ושגגת מלאכות דהיינו טעמא דחייב דשבתות כגוף אחד הן ובין בשגגת שבת וזדון מלאכות דימים שבינתיים הוויין ידיעה והכא חייב דאין ידיעה לחצי שיעור ומצטרפין. אלא הא דתניא פטור במאי מוקמת לה לא בהדא ולא בהדא לאו בזדון שבת ושגגת מלאכות ולאו בשגגת שבת וזדון מלאכות.
אמר לך רבא מהכא לא מצית יליף, דאמינא רבן גמליאל דפטור כר' אליעזר סבירא ליה דאמר במתניתין שבתות כגופין דמיין, הילכך לא מצטרפי שבתות ולא סבירא ליה כר' עקיבא. והא מדקתני הכא ומודי רבן גמליאל [מכלל] דפליגי באוחרניתא רבן גמליאל וחכמים. אי אמרת בשלמא האי ומודה רבן גמליאל לחכמים דהיינו חכמים היינו רבי עקיבא, דרבן גמליאל כר' עקיבא סבירא ליה. היינו דפליגי באוחרניתא בשגגת שבת וזדון מלאכות דימים שבינתים הויין ידיעה לחלק. דרבן גמליאל סבר אין ידיעה לחצי שיעור וחייב. ור' עקיבא סבר כו'. ומודה רבן גמליאל לר' עקיבא בזדון שבת כו'. אלא אי אמרת רבן גמליאל כר' אליעזר סבירא ליה דר' אליעזר היינו חכמים דקאמרת ומודה להו רבן גמליאל מכלל דפליגי באוחרניתא במאי פליגי. אי בשגגת שבת וזדון מלאכות דימים שבינתים הוויין ידיעה לחלק ורבן גמליאל דמחייב דקא סבר אין ידיעה לחצי שיעור, בהא אפי' ר' אליעזר כרבן גמליאל סבירא ליה דאין ידיעה לחצי שיעור. דתניא הכותב ב' אותיות כו' ר' אליעזר מחייב. ואלא באחד על האריג פליג ר' אליעזר (נמי) היינו נמי חצי שיעור, בהא נמי חייובי מחייב ר' אליעזר. דתנן [שבת ק"ה ע"א] ר' אליעזר אומר האורג כו' אלא ודאי כר' עקיבא סבירא ליה. אמר רבא לעולם כר' אליעזר סבירא ליה ומכלל דפליגי בהדא. (דתנן) [דתניא] הוציא חצי גרוגרות וחזר והוציא חצי גרוגרות בהעלם אחד חייב דמצטרפין. בב' העלמות פטור. ר' יוסי אומר בהעלם אחד אם לרשות אחת הוציאן חייב דמצטרפין. לשתי רשויות אין מצטרפין ופטור. דרבן גמליאל מחמיר כתנא קמא והכי קסבר בהעלם אחד חייב אע"ג דהוציאן לשתי רשויות ור' אליעזר סבר לה כר' יוסי דאם הוציאן לשתי רשויות אע"ג דבהעלם אחד פטור. ובהידא פליגי ר' אליעזר ור"ג.
ת"ש בהדין מסתברא כרבא אי כרב חסדא. אמר לו ר' אליעזר חייב על כל אחת ואחת מק"ו ומה נדה כו'. בשלמא לרב חסדא דאמר שגגת שבת וזדון מלאכות דליכא חילוק מלאכות ובעא מיניה דימים שבינתים מי הוויין ידיעה לחלק אי לא. היינו דקאמר ליה ומה נדה דהתם בנדה נמי ימים שבינתים הוויין ידיעה לחלק כדמפרש לקמן. אלא לרבא כו' דאי כגופין דמיין אי לא בעא מיניה וקא אמר ליה ומה נדה היינו גוף אחד, א"כ ומה נדות איבעי ליה למיתנא דנדות הוו גופין מוחלקין. אמר לך רבא תני ומה נידות. שמואל תני נדה וסבירא ליה כרב חסדא. ולרב חסדא נדה מאי ימים שבינתים הוויין ידיעה לחלק אית לה. אמר רבא כגון שבא עליה וטבלה כו' דבטבילות הוויין כימים שבינתים לחלק על כל ביאה וביאה.
בשלמא לרבא דאמר שבת אי כגופין דמיין אי לא בעיא מיניה, היינו דקתני הבא על הקטנות דהיינו גופין מוחלקין. אלא לרב חסדא דאמר דימים שבינתים הוויין ידיעה לחלק בעא מיניה. אמאי קאמר הבא על הקטנות, ליתני הבא על הקטנה חמש ביאות דאית בה ימים שבינתים לחלק כדאמרן. אין. הכי מצי מיתנא, ומאי קטנות כל קטנות דעלמא דאם בא על אחת מהן ביאות הרבה חייב על כל אחת ואחת.
מתניתא דלא כהדין תנא דתניא אמר ר' שמעון כו'. תאמר בנדה שאין בה תוצאות הרבה ענינין הרבה לא אבות ולא תולדות אלא חיוב ביאה בלבד. לא אם אמרת בקטנות נדות שהן גופין מוחלקין תאמר בנדה שהיא גוף אחד. א"ל הבא על הבהמה יוכיח. א"ל בהמה הואיל והיא גוף אחד מיבעיא לי כמו נדה אם אינו חייב אלא אחת או על כל אחת ואחת.
<h2>דף יז:</h2>
ספק אכל חלב וכו'. מביא אשם תלוי על כל ספק מאלו, ולכשיודע לו דודאי אכל יביא חטאת. כך על לא הודע שלהם שלא נודע לו שודאי אכל אלא נודע לו שספק חלב אכל אינו מביא אלא אשם תלוי אחד. אם היתה ידיעה בינתים בין זית לזית כשם שהוא מביא על ידיעה ודאית חטאת על כל אחד כך על ידיעה ספק מביא אשם תלוי על כל אחת ואחת. כשם שאם אכל חלב ודם ונותר ופיגול בהעלם אחד שלא היתה בו ידיעה אלא לבסוף חייב על כל אחת ואחת חטאת מפני שהן שמות מוחלקין. כך על לא הודע שלהם שנודע לו שספק חלב ודם ונותר אכל מביא אשם תלוי על כל אחד.
גמ' חתיכה אחת שנינו ברישא דמתניתין. וחייא בר רב אמר חתיכה אחת מב' חתיכות א' של חלב וא' של שומן שנינו דלא ידע אי זו אכל. במאי פליגי, מכדי בין למר בין למר חייב באשם תלוי במאי פליגי. רב אסי סבר יש אם למסורת מצות כתיב ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ בעשותה אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשנה [ויקרא ד'], היינו חתיכה אחת ספק חלב ספק שומן שמצוה שלא לאוכלה. יש אם למקרא מצות קרינן [דמשמע אחד מתוך שתים] היינו ב' חתיכות של ספק שמצווה שלא לאוכלן. לא תיזלו בתר איפכא להפך אחר קושיות יכול לשנוי לכו כו'.
עד שישגוג בב' מצות בב' חתיכות דקסבר יש אם למקרא ומצות קרינן. כוי דלא הכריעו בו חכמים אם מין חיה אם מין בהמה חייבין על חלבו אשם תלוי, והא כוי חתיכה אחת היא. אמר ליה ר' אלעזר אית ליה אם למסורת מצות כתיב.
ספק בן תשעה לראשון כגון הבא על יבמתו בתוך ג' חדשים שמת אחיו, ואשתו ילדה לסוף ו' חדשים והרי הוא ספק אם בן תשעה הוא ושל ראשון או בן שבעה ושל אחרון, יוציא דשמא הוולד בן של ראשון הוא ולא היתה זקוקה לו וקא עבר עליה משום אשת אח, והולד כשר ממה נפשך אם בן ראשון הוא הרי הוא כשר ואם בן אחרון הוא הרי הוא כשר. וחייבין שניהם אשם תלוי שזה וזו לא ידעו שהיא מעוברת, והא אשה זו דחתיכה אחת היא וקתני דחייב באשם תלוי. הא נמי ר' אלעזר היא דסבירא ליה דיש אם למסורת.
נמצא על שלו טמאין וחייבין קרבן דאמרינן [נדה י"ד ע"א] בנות ישראל משמשות בב' עדים אחר בעילה בודקות עצמן אם טהורות הן אחד לו ואחד לה, בעד אחד מקנחת בעלה לראות אם יש בעד כלום דם ובעד אחת מקנחת את עצמה, אם נמצא על עד שלו דם טמאין דבידוע דבשעת בעילה היתה נדה וטמאין כל הטהרות שנגעו אחר מיכן וחייבין בקרבן חטאת על הנדה דשוגגין היו. וכן אם נמצא דם על עד שלה איותיום פירוש לאלתר אחר בעילה טמאין נמי וחייבין בקרבן דבידוע דבשעת בעילה היתה נדה. נמצא על עד שלה לאחר זמן שבא עליה, כגון שלא בדקה עצמה לאלתר לאחר בעילה אלא לאחר זמן ומצאה דם טמאין מספק דספק אם בשעת בעילה היתה נדה וספק שמא לאחר מיכן ראתה, הילכך טמאין מספק וכל הטהרות שנגעו למפרע משעת ביאה תולין לא אוכלין ולא שורפין. ופטורין מן הקרבן מחטאת. ותני עלה וחייבין באשם תלוי והא אשה זו דחתיכה אחת היא וקתני דחייבין באשם תלוי.
חתיכה אחת, ספק של חלב וספק של שומן ואכלה פטור לגמרי. מ"ט דרב קסבר ב' חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן משום הכי חייב באשם תלוי דב' חתיכות איפשר לברר איסורן אם נגע ואכל בעיקר האיסור דבודקין האחרת שנשתיירה, מי שהוא בקי יכול לראות אם זו היא של שומן ודאי אותה שאכל חלב היא, הילכך קודם שלא בדקוה חייבין אשם תלוי ואחר שבדקוה ונודע לו דודאי חלב הוא חייב חטאת, אבל חתיכה אחת ספק חלב ספק שומן ואכלה מאחר שאכלה אי אפשר לברר איסור אם חלב היתה אם שומן הילכך אין מביא אשם תלוי דאין מביאין אשם תלוי אלא על דבר שאפשר להתברר לאחר זמן. איכא דאמרי ב' חתיכות אפשר לברר איסורא להכי חייב דהיה לו לברר איזו אכל, אבל חתיכה מה יכול לברר בה הילכך פטור. מאי איכא בין טעמיה דרבה לטעמיה דר' זירא, תרוויהו בעו חתיכה אחת מב' חתיכות, איכא בינייהו כזית ומחצה כגון ב' חתיכות באחת יש בה כזית ובאחת יש בה חצי זית ואין ידוע אי זו של חלב ואכל אותה של זית. לרבה איכא מצות דמכל מקום הא איכא בינייהו ב' חתיכות. לר' זירא אי אפשר לברר איסורו דאותו חצי זית שנשתייר לא מינכר אי חלב הוא או שומן דדבר מועט הוא הילכך פטור. לישנא אחרינא לרבה ליכא מצוות דמצוות משמע ב' חתיכות שלימות וליכא ופטור. לר' זירא חייב דחצי זית נמי אפשר לברר איסורו אם הוא שומן או חלב מי שהוא בקי ע"י הדחק לידע מה היה הזית שלם הילכך כב' חתיכות דמי וחייב.
<h2>דף יח.</h2>
איתיביה ר' ירמיה לר' זירא דהא כוי וספק בן תשעה ונדה שנמצא על שלה לאחר זמן דכל הני אי אפשר לברר איסורן וחייבין אשם תלוי. וקא פשט ליה אכולהו הא מני ר' אלעזר היא ולאו דברי הכל.
מ"ט דרב קסבר ב' חתיכות איקבע איסורא דודאי אחת מהן חלב הילכך חייב חתיכה אחת לא איקבע איסורא דספק שומן היא. מאי איכא בין איקבע איסור לאיפשר לברר איסורן ובין רבא דבעי מצוות. לרבא ליכא מצוות בעידנא דאכל ישראל את השנייה, דהא ראשונה ליתה דאכלה נכרי. וכן נמי לר' זירא פטור דהא כי אכל ישראל את השנייה לא נישתייר שם ואי אפשר לברר איסורא מה אכל. ולרב נחמן חייב דהא איקבע איסורא, דהא היו ב' חתיכות מעיקרא ואחת מהן היתה של איסור.
איתיביה רבא לרב נחמן והא כוי וספק בן ט' וספק נדה לא הוי כל אחת ב' חתיכות ולא מצית למימר איקבע איסורא וחייבין באשם תלוי.
השוחט אשם תלוי בחוץ, אשם תלוי ספק הוא אם הוא קודש או חולין שאם אכל חלב הוי אשם קודש ואם שומן אכל הוי חולין, ר' מאיר מחייב להביא אשם תלוי דספק קודש שחט בחוץ אלמא דר' מאיר לא בעי קביעותא דמחייב אפי' בחתיכה אחת. וחכמים פוטרים דבעו קביעותא. ואמאי א"ל דהא ר' מאיר היא לימא ליה נמי ר' אלעזר היא, אין הכי נמי מצי אמר, אלא הא קמ"ל דר' מאיר קאי בשיטת ר' אלעזר דלא בעי קביעותא לאיסורא.
בא ישראל ואכל את הראשון חייב דבשעה שאכל היו ב' חתיכות. ור' מחייב דקסבר איקבע איסורא. אכל את הראשונה בשוגג ואת השנייה במזיד, חייב אשם תלוי על הראשונה שבשעת שגגה ב' חתיכות היו. את הראשונה במזיד ואת השניה בשוגג פטור דבשעת שגגה לא היה אלא חתיכה אחת. ור' מחייב מ"מ דמעיקרא היו ב' חתיכות ואיקבע איסורא. והשני לא מן הדין חייב דהא בשעת אכילתן לא היו ב' חתיכות. אלא שאם אתה אומר פטור השני קבעתה הראשון בחטאת שהיו אומרים כיון דהשני פטור ש"מ הוא אכל חתיכת השומן וחברו אכל חתיכה של חלב וחייב חטאת, ואינו כן שאין יודע איזו אכל, ומני הא סיפא. אי ר' מן הדין ומן הדין הוא דשני ליחייב, דהא אית ליה איקבע איסורא מעיקרא. ואי רבנן שני אמאי חייב. משום דלא איקבע ראשון בחטאת נימא לשני דפטור אייתי חולין לעזרה דאשם תלוי דידיה נמי הוי חולין דהא איהו פטור מקרבן. אמר רב אשי האי דקא מייתי שני אשם תלוי דאפילו שלא מן הדין.
<h2>דף יח:</h2>
ר' אליעזר היא דאמר [כ"ה ע"א] מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום, הילכך דבין כך ובין כך מצי מייתי אמרינן ליה לשני אייתי אשם תלוי ואתני אי אכל ראשון שומן הוא אכל חלב וניהוי ליה האי אשם לכפרה ואי לא נהוי נדבה.
ר' אומר אומר אני כשם שמביא חטאת על כל אחת ואחת כשאכל ספק חלב ונודע לו שספק חלב אכל וחזר ואכל ספק חלב ונודע לו שספק חלב אכל וחזר ואכל ספק חלב ונודע לו שודאי חלב אכל כיון דבאחרונה היתה ידיעה ודאי מביא חטאת על כל אחת ואחת וכשם שמביא חטאת על כל אחת ואחת כך מביא אשם תלוי על כל אחת ואחת.
כאן שנה ר' ידיעות ספק מחלקות לחטאות אע"ג דידיעות ראשונות ידיעת ספק הוו כיון דאחרונה ידיעה ודאי הויא הנהו ראשונה דספק מחלקות נמי לחטאות, ולהכי קאמר כשם שמביא חטאת על כל אחת ואחת כך מביא אשם תלוי על כל אחת ואחת. ורבא אמר ידיעת ספק אין מחלקת לחטאות כלל אלא הכי קאמר הכי קתני כשם שאם היתה לו ידיעה ודאי בעלמא בין כל אחת ואחת מביא חטאת על כל אחת ואחת כך אם היתה לו ידיעת ספק מש"ה מביא אשם תלוי על כל אחת ואחת אבל לא חטאות.
ואת לא תסברא דידיעת ספק מחלקת לחטאות אלא סבירא לך דידיעת ספק אינה מחלקת לחטאות וחטאת אחת מביא על ידיעה אחרונה ודאית א"כ אמאי מביא אשם תלוי על כל אחת ואחת והתניא כללו כו'.
אלא מעתה, אכל כזית חלב לפני יוה"כ, כזית אחר לאחר יוה"כ בהעלם אחד. ויוה"כ במקום אשם תלוי כדתנן בפירקין בתרא [כ"ה ע"א] חייבי אשמות תלויין אחר יוה"כ פטורין, וכיון דבמקום אשם תלוי קאי האי יוה"כ הוי כידיעת ספק, הכי נמי כיון דאמרת דידיעת ספק מחלקת הכי נמי דמביא ב' חטאות, אמאי. הא בהעלם אחד אכילינון ובהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת אחת. א"ל אביי מאן לימא לן דכי מכפר יוה"כ במקום אשם תלוי אע"ג דלא מתיידע ליה לבעלים דאכל, דלמא הוא דמתיידע ליה דספק אכל הוא דמכפר והכא לא אתיידע ליה. א"ל תרארא עצל. הודע ולא הודע תנן בפרקין קמא דשבועות [י"ב ע"ב] שאר חייבי מיתות וכריתות הודע ולא הודע עשה ולא תעשה יוה"כ מכפר אע"ג דלא מיתיידע ליה.
מה אילו אכל כזית חלב שחרית ביוה"כ וכזית חלב במנחה הכי נמי דמחייב ב' חטאות (דמייתו) דמקצת יום שבינתים דיוה"כ דמכפר עליה במקום אשם תלוי וליהוי כספק ידיעה בנתים וליחייב ב' חטאות, וקיימא לן דלא דבעהלם אחד הוו. אמר ליה אביי ומנלן דיוה"כ דכל שעה ושעה מכפר דאפילו מקצת יום כלומר דליהוי ידיעת ספק, דילמא לא מכפר עד דאיכא כולי יומא בלא חטא. א"ל רבא תרארא, הרי שבאת כו' [כ"ה ע"א] דאפי' מקצת יום מכפר ולדבריך ליחייב ב' חטאות. וכן נמי בין אכילה לשתיה אי איפשר דלא הוה שהות פורתא וכיפר עליה ההיא פורתא דיוה"כ במקום אשם תלוי קאי וקתני אין חייב כו'. אמרי כי אמר ר' זירא ידיעת ספק מחלקת לחטאות לר' כדקאמר כאן שנה ר', והא דקתני אינו חייב אלא חטאת אחת רבנן הוא דלית להו ידיעת ספק מחלקת לחטאות. והא מדסיפא ר' היא דקתני שתה ציר או מורייס פטור דאינו עשוי לשתיה אלא לטיבול ואינו משיב את הנפש הא שתה חומץ חייב דמשיב את הנפש אלמא רישא נמי ר'. אמרי לא, סיפא ר' ורישא רבנן ולא קשיא.
אכל היום מהקדש אכל למחר מהקדש או נהנה מהקדש היום ונהנה למחר או אכל היום ונהנה למחר או למפרע ואפי' מיכן ועד ג' שנים שלא השלים לשוה פרוטה עד ג' שנים. מנין שמצטרפין זה עם זה לפרוטה ולמעילה ת"ל תמעול מעל [ויקרא ה'] ריבה. ואמאי מצטרפין לחייבו קרבן מעילה הא הוה יוה"כ בנתיים וכיפר עליה יוה"כ במקום אשם תלוי וליהוי כספק ידיעה ונימא דספק ידיעה מחלקת ולא מצטרף איסורא ולא ליחייב קרבן מעילה. אמרי משום הכי מצטרף דלא מכפר עליה יוה"כ, דכי מכפר על איסורא, על ממונא לא מכפר ואכל היום ואכל למחר ממונא הוי דמחויב קרן וחומש ואשם ואממונא לא מכפר. ואב"א כי מכפר יוה"כ אכולה שיעורא כגון אכל כזית חלב לפני יוה"כ והכא פחות מחצי פרוטה ופחות מחצי זית אכל לפני יוה"כ הילכך לא מכפר.
וכן אמר ריש לקיש כר' זירא ור' יוחנן כרבא. בשלמא לר' יוחנן דמוקים לה דהוה ליה ידיעות ודאי בין כל אחת ואחת. היינו דקא תלי ליה ר' בברייתא לאשם בחטאות דכשם שמביא חטאת על כל אחת ואחת כשיש ידיעה ודאי בינתיים כך מביא אשם תלוי על כל אחת כשיש ספק ידיעה בינתיים. אלא לריש לקיש דאמר דשנה ר' דידיעת ספק מחלקת לחטאות כדאמרן כשהי' ידיעת ספק בינתיים וידיעה ודאי בסוף, חטאת באשם איבעי ליה למיתלא דבספק ידיעות פשיטא לן דמביא אשם תלוי על כל אחת ואחת, והכי איבעי ליה למימר כשם שמביא אשם תלוי על כל ספק ידיעה כך מביא חטאת על כל ספק ידיעה כיון דידיעת ודאי היה בסוף הואיל וסבירא ליה דידיעת ספק מחלקת לחטאות, קשיא.
הלך בראשון ולא נכנס למקדש והלך בשני ואח"כ נכנס למקדש חייב קרבן על הטומאה דממה נפשך טמא הוא דבשתיהם הלך. וכן הלך בראשון ונכנס למקדש והלך בשני ונכנס חייב נמי ממה נפשך ובטומאת מקדש וקדשיו בעינן ידיעה בתחילה ובסוף והעלם בינתיים [שבועות ד' ע"א] דכתיב בהו [ויקרא ה'] ונעלם ונעלם והוא ידע. הלך בראשון ונכנס למקדש ואח"כ הוזה ביום ג' ושנה בשביעי וטבל ואח"כ הלך בשני ונכנס חייב שהרי נכנס ב' פעמים וממה נפשך או בפעם ראשון או בפעם שני טמא היה.
<h2>דף יט.</h2>
ור' שמעון פוטר שאין שם ידיעה ודאי שאינו יודע באיזו כניסה היה טמא. ר' שמעון בן יהודה פוטר בכולן משום ר' שמעון. ואפי' בקמייתא בחדא כניסה, אמאי ממה נפשך ידיעה ודאי של טומאה היא כשנכנס. אמר רבא הכא במאי עסקינן כגון שהלך בראשון ובשעה שהלך בשני שכח שהלך בראשון ואחר כך נכנס למקדש דהכא מקצת ידיעה היא ולא כולה שכיון שהלך בראשון לא ידע שהוא טמא ודאי וכי הלך שוב בשני ושכח שהלך בראשון ולא ידע שהוא טמא ודאי. דת"ק סבר מקצת ידיעה ככולה ידיעה דמיא וחייב ור' שמעון סבר לא אמרינן מקצת ידיעה ככולה ידיעה ופטור.
אמר מר, הלך וכו', ואמאי חייב הא לא הויא ידיעה ודאי. אמר ריש לקיש הא מני ר' ישמעאל היא דאמר בפ' קמא דשבועות [ד' ע"א] דלא בעי ידיעה בתחלה והילכך אפי' אם לא הוה ידיעה כלל חייב. ור' יוחנן אמר אפילו תימא רבנן דבעו ידיעה בתחילה ובסוף [מ"מ] הוי חייב דקסבר כאן לענין טומאה עשו ספק ידיעה כידיעה ודאי הילכך חייב. קס"ד כאן עשו וה"ה לכל התורה כולה א"כ קשיא דר' יוחנן אדר' יוחנן קשיא דריש לקיש אדריש לקיש, קשיא דר' יוחנן אדר' יוחנן דהכא אמר ר' יוחנן ספק ידיעה כידיעה ודאי הוא והתם בספק חלב [אמר] דספק ידיעה אינה כידיעה ודאי ואינו חייב חטאת כעל ידיעה ודאי אלא אשם כעל ידיעה ספק. וקשיא דריש לקיש אדריש לקיש דכיון דאמר ריש לקיש דר' סבר דידיעת ספק מחלקת לחטאות אמאי מוקים הא דשבילין דחייב כר' ישמעאל לוקמה כרבי. בשלמא דר' יוחנן אדר' יוחנן לא קשיא כאן גבי קדש הוא דעשו ספק ידיעה בתחלה כודאי ידיעה, דידיעה תחלה דקודש ומקדש לא אשכחן בהדיא אלא מכללא אתו כדאמר ונעלם מכלל שידע הלכך כיון דלא כתיבא ידיעה בהדיא משום הכי אפילו בידיעת ספק נמי סגיא וחייב, אבל בכל התורה דבהדיא כתיב ידיעה או הודע אליו [ויקרא ד'] משום הכי בעינן אי אית ביה ידיעה ודאי חייב אי לא לא. אלא לר"ל קשיא אדמוקים להך כר' ישמעאל לוקמה כרבי. הכי נמי דמצי מוקים לה כרבי. אלא הא קמ"ל דר' ישמעאל לא בעי ידיעה בתחלה. ומאי קמ"ל מתניתין היא בשבועות דר' ישמעאל לא בעי ידיעה בתחלה דתנן [שבועות י"ד ע"ב] ונעלם ממנו ונעלם ממנו ב' פעמים אחד לחייב על העלם טומאה ואחד לחייב על העלם מקדש וקדשיו דהא מאן דבעי ידיעה בתחלה מונעלם ממנו דכתיב תרי זמני נפקא ליה כדאמר לעיל ונעלם והוא ידע ונעלם. איצטריך לאשמועינן דמהו דתימא כי לית ליה לר' ישמעאל ידיעה בתחלה מקראי כדאמרינן דקא מפיק להו להעלם מקדש וטומאה אבל מגמרא מסברא אית ליה, קמ"ל ר"ל דלית ליה.
מתני' שבת ויוה"כ כגון שחל יום הכפורים באחד בשבת ועשה מלאכה בין השמשות במוצאי שבת. או על העושה מלאכה ואין ידוע מעין אי זו אב של מלאכה עשה או מעין אי זו תולדה של אב מלאכה עשה.
גמ' מה נפשך וכו' היינו טעמא דר' אליעזר דמחייב חטאת ממה נפשך. ור' יהושע פוטר משום דכתיב [ויקרא ד'] אשר חטא בה, עד שיודע במה חטא. פרט למתעסק שמתעסק בהן לצורך דבר אחר ובא לידי איסור שלא בכוונה.
<h2>דף יט:</h2>
ומתעסק במאי, אי בחלבין ובעריות כגון כסבור רוק הוא ובלעו והיה חלב ובעריות כגון שנפל מן הגג ונתקע, האי חייב הוא שכן נהנה, אלא פרט למתעסק בשבת בדבר היתר ובא לידי איסור שלא מדעתו דפטור, דמלאכת מחשבת אסרה תורה דכל מלאכות ילפינן ממשכן ובמשכן כתיב מלאכת מחשבת, פרט למתעסק בדבר אחר, והיכי דמי מתעסק דשבת פטור לרבא ואביי דפליגי במסכת שבת [ע"ב ע"ב], לרבא כגון שנתכוון לחתוך שום מאכל תלוש וחתך מחובר שלא נעשה מחשבתו.
תנא בברייתא אמר להן ר' יוסי לחכמים דיקדקתם אחרי והשבתוני תשובה נצחת. הכי אמרו ליה והכי אהדרו, לדבריך שאתה אומר מקצת מלאכה עשה היום ומקצת למחר ופטור דלא עשה מלאכה שלימה ביום אחד הגביהה בין השמשות מהו כגון שהיה עומד ברשות היחיד בין השמשות והגביה חפץ ברשות הרבים דמשעה דאגבהיה חייב לטעמיה דמאן דאמר [כתובות ל"א ע"א] דלא בעי עקירה צורך הנחה אלא הגבהה הויא אב מלאכה גמורה והגבהה אפשר להיות כהרף עין וליכא למימר מקצתה היתה היום ומקצתה למחר והלכך אמר להון דקדקתם אחרי והשבתוני, ואיכא דאמרי הגבהה בין השמשות במכה בקורנס על הסדן בההיא הגבהה אהדרוה דהויא מאבות מלאכות ואין בה שהות. ונימא להו ההיא הגבהה נמי הות מקצת היום כגון דהגבהה הוה היום והכאה בסדן למחר [ד]הא קא סבר ר' יוסי בין השמשות כהרף עין [שבת ל"ד ע"ב]. הכי נמי קאמר להו ודקדקתם אחרי דקאמר דאין בדבריכם כלום.
ולר' יוסי גמר מלאכה לר' אליעזר הא שמענא דמיחייב דקאמר ואחד על האריג חייב [שבת ק"ה ע"א] דהיינו גמר מלאכה והכא נמי בהגבהה דבין השמשות ליחייב על גמר מלאכה דגמר מלאכה הויא ביום אחד ואמאי פטר ר' יוסי. אמר רב יוסף ר' יוסי אליבא דר' אליעזר הכי מתני ר' אליעזר אומר ושנים על האריג חייב דבגמר מלאכה הוי בשיעור מלאכה גמורה כדקאמר טעמא במסכת שבת חד חוט סתר תרי לא סתרי וכיון דבגמר מלאכה בעי שיעור מלאכה הילכך פטר שאני אומר מקצת עשה היום ומקצת למחר.
נפש כי תחטא ולא ידע [ויקרא ה'] אם חטא אם לאו כגון ספק חלב ספק שומן. פרט לזה שידע שחטא ודאי אבל אינו יודע מעין אי זו מלאכה. א"ל ר' שמעון אדרבה זהו עיקר עצמו שמביא אשם תלוי שנאמר ועשתה ולא ידע שודאי עשה אבל לא ידע מה עשה והביא את אשמו. אבל ספק אכל חלב ספק לא אכל דפשיטא לך דמביא אשם תלוי אינו פשיטא אלא צא ושאל אם מביא אשם תלוי אם לא שהרי לא ידע שודאי עשה. מאי הוי עלה בהא דקאמר צא ושאל עליו בספק אכל ספק לא אכל ומאי קסבר ביה ר' שמעון. ת"ש דתניא חטא ואינו יודע מה חטא באיזה מין מלאכה או ספק חטא ספק לא חטא היינו ספק אכל ספק לא אכל מביא אשם תלוי. מאן שמעת ליה דאמר חטא כו'.
גמ' ועד כאן לא קא פטר ר' יהושע אלא משום דקסבר טעה בדבר מצוה כסבור [דעושה] מצוה כגון זה כסבור שמצותו היום ואינה עד למחר הואיל וטועה בדבר מצוה פטור, אבל מתעסק בדבר דלאו מצוה ובא לידי איסורא בשבת אפי' ר' יהושע מחייב ותיובתא לשמואל דאמר מתעסק בשבת לדברי הכל פטור. א"ל מהכא לא מצית דייק דהכא מ"ט מחייב ר' אליעזר גבי תינוקות הואיל ומקלקל בחבורה בעלמא בשבת דחייב לדברי הכל, הכא נמי גבי מילה מתעסק בחבורה דלאו דמצוה נמי חייב אבל בשאר כל מילי דשבת מתעסק פטור לדברי הכל.
והא הכא דמתעסק הוא בשבת במין זה וליקט מין אחר ומחייב ר' אליעזר, ואפי' ר' יהושע נמי לא פטר אלא ממינא למינא כי נתעסק במין [זה] ועלה בידו מין אחר אבל בחד מינא כגון דמתעסק בגפן זו ולקט אחרת אפי' ר' יהושע מחייב שמין אותה מלאכה שנתכוון עשה אלמא דמתעסק בשבת חייב. א"ל שמואל הכא במאי עסקינן דמחייב ר' אליעזר כגון שאבד מלקט מלבו כלומר שאבד ונשתכח מלבו מה שנתכוון ללקוט תחלה כגון שנתכוון מתחלה ללקוט ענבים ושכח וכסבור תאנים בעא ללקוט וכשבקש ללקוט תאנים הלכה ידו בלא דעתו על הענבים ולקטן. דר' אליעזר סבר הרי נעשית כוונתו מה שנתכוון תחלה וחייב. ור' יהושע סבר הרי לא נעשתה בקשתו ומחשבתו שבשעה שליקט לא נעשתה בקשתו ומחשבתו שהוא ביקש תאינים וליקט ענבים אבל בעלמא אפי' במין אחד בשלא ליקט אותו עצמו שחשב עליו אלא של גפן אחר פטור לדברי הכל וכ"ש בב' מינין.
<h2>דף כ.</h2>
אלא לאו מתעסק איכא בינייהו דר' יהודה סבר מתעסק בכי האי גוונא בב' מינין חייב לדברי הכל ומשום הכי קאמר תמיה אני אם יפטור ר' יהושע בזה אלא אי זה מתעסק פטור אי כדרבא אי כדאביי. ור' שמעון שזורי סבר במתעסק כי האי גוונא בב' מינין פטר ר' יהושע אלמא במתעסק בשבת פליגי וקשיא לשמואל דאמר דמתעסק דשבת דברי הכל פטור.
לא. מתעסק דברי הכל פטור והכא בהא(י) פליגי דר' שמעון שזורי סבר נשתכח מלקט מלבו במשם אחד כגון ב' גפנים ונתכוין ללקט אחת ושכח אותה שהיה בדעתו ללקוט וכסבור שהאחרת רצה ללקוט וכשביקש ללקוט אותה שהיה סבור הלכה ידו על הראשונה שמקודם נתכוון דברי הכל חייב הואיל ומין אחד ונעשה כוונתו. כי פליגי בב' שמות בב' מינין דר' אליעזר סבר בשכח מלקט מלבו בב' מינין חייב שהרי נעשה כוונתו ור' יהושע פוטר דסבר לא נעשה בקשתו ומחשבתו ור' יהודה סבר לא שנא במשם אחד ולא שנא בדבר שהוא משום ב' שמות פליגי דר' יהושע פוטר נמי אפי' במשם אחד והכי מתרץ למתניתין. ר' שמעון שזורי אומר לא נחלקו כו' על מה נחלקו על שכח מלקט מלבו מב' מינין דר' אליעזר כו', ורבי יהודה סבר ר' אליעזר דמחייב במשם אחד ואפי' אם נתכוון ללקט תאנים כו' דהיינו שני שמות אפי' הכי מחייב ור' יהושע דפליג דפטר בב' שמות הכי נמי פליג במשם אחד דפטר וקאמר ר' יהודה אעפ"כ דאמינא דפליג בתרויהו תמיה אני אם יפטור בה ר' יהושע בשכח מלקט מלבו בב' מינין וכ"ש בשם אחד דפטר דתמיה אני, א"ל ר' שמעון אל תתמה דהיינו טעמא דפטר ר' יהושע משום דכת[י]ב אשר חטא בה פרט למתעסק והאי הוי כמתעסק דשכח מלקט מלבו בב' מינין דלא נעשה בקשתו ומחשבתו אבל מתעסק דשבת בעלמא דברי הכל פטור.
רבא אמר ליקדם איכא בינייהו, דר' שמעון שזורי סבר על דבר שהוא משום ב' שמות אם נתכוין ללקט אחד קודם והקדים וליקט חברו קודם ר' אליעזר מחייב ור' יהושע פוטר [אבל בשם אחד כגון שחורות ולבנות ד"ה פטור, א"ר יהודה אפילו בשם אחד פליגי ומ"מ], תמיה אני אם יפטר ר' יהושע במקדים, דר' יהודה סבר דבמקדים מחייב ר' יהושע הואיל ודעתו ללקוט שניהם מה לי אם הקדים זה או זה, ואמר לו ר' שמעון לטעמיך א"כ אשר חטא בה למה נאמר, אלא פרט למתעסק והקדים האחרון דפטור אבל מתעסק דשבת דעלמא פטור לדברי הכל. והתניא סיועא דאשכחן ברייתא דדייקת בהקדמת האחרון. דתניא היו לפניו ב' נרות דולקות או ב' כבות ונתכוין [ב]אותן שדולקות לכבות את זו קודם בשבת וכבה את זו האחרת קודם או נתכוין על הכבות להדליק זו קודם והדליק האחרת קודם חייב הואיל ושם אחד הן הדלקה לא איכפת לן אלא אי זו שיקדים חייב וכן כבייה דשם אחד הוא אי זו שיקדים חייב, אבל היו ב' אחת דולקת ואחת כבה דהיינו ב' שמות ונתכוין להדליק קודם וקדם וכיבה בלא דעתו והדליק באותה כבייה בנשימה אחת חברתה כגון שבאותה נפיחה שמכבה זו הלכה השלהבת והדליקה חברתה חייב דההיא הדלקה לא הויא מאוחרת מכבייה כיון דבנשימה אחת הוו ואיתעבידא מחשבתיה, אבל בשתי נשימות שכיבה זו קודם בנפיחה אחת והדליק האחרת בנפיחה שנייה דהשתא כיון דבשתי נשימות הוי ההדלקה מאוחרת הלכך פטור. ובנשימה אחת חייב פשיטא כו'. קמ"ל כיון דבנשימה אחת כיבה והדליק נהי דאקדומי לא מקדמא ההדלקה אחורי נמי לא מאחרא אלא כחדא כיבה והדליקה והלכך חייב.
החותה גחלים בשבת שלוקחן ממקום זה במחתה ומניחן במקום אחר חייב שתים. אחד מפני שהוא מכבה את העליונות גחלים כשמשימן על גבי הארץ ומבעיר את התחתונות אותן שהיו קודם תחתונות ועוממות נעשו עכשיו עליונות ולוחשות והיינו מבעיר. כגון שנתכוון לכבות את העליונות שהן פחמין גדולות וחשובות לצורך נפחין (וכן) [והוא] משימן לארץ שיכבו, ולהבעיר את התחתונות שהיו קודם [תחתונות] שיהו עכשו עליונות ומתכוון שיתבער כולן לאפר הואיל והן גחלים דקים ואינו חושש להו, דת"ק דלא מחייב אלא חד סבר מקלקל בהבערה מפסיד שמבעיר הגחלים לאפר הוי פטור. ור' אלעזר בר' צדוק סבר מקלקל בהבערה חייב. וכן אמר ר' יוחנן בנפח שנינו דאמר כר' חנינא ור' אלעזר, במתכוין לכבות את העליונות דהיינו לצורך נפח. אמר ר' ירמיה עד כאן עד שתרגם ר' יוחנן דבנפח שנו לא נתגלה טעמא של הלכה זו מ"ט מיחייב ר' אלעזר שתים.
<h2>דף כ:</h2>
אביי בר אבין ור' חנינא דאמרי תרווייהו כגון שנתכוון לכבות ולהבעיר חייב שתיים ות"ק דלא מחייב אלא חדא סבר לה כר' יוסי דאמר [שבת ע' ע"א] הבערה ללאו יצאת ולא לחטאת. ור' אליעזר בר' צדוק סבר לה כר' נתן דאמר לחלק יצאת וחייב עליה חטאת, ואית דאמרי ע"כ לא נתגלה טעמא של הלכה זו עד שפירשוה אביי בר אבין ורב חנינא בר אבין.
רבא אמר להקדים איכא בינייהו בין ר' שמעון לר' אלעזר בר' צדוק כגון שנתכוון להקדים לכבות תחלה, וכיבה והבעיר בבת אחת, דר' שמעון בן אלעזר סבר כיון דלא איתעבידא מחשבתיה דלא כיבה תחלה פטור מן הכיבוי וחייב על ההבערה ור' אליעזר בר' צדוק סבר דחייב שתים דנהי נמי דכיבוי אקדומי לא מקדים אחורי נמי לא מאחר.
כגון שנתכוון לכבות וכיבן והובערו מאיליהן, ת"ק סבר לה כר' שמעון דאמר דבר שאין מתכוין פטור כדתנן [שבת כ"ב ע"א] ר' שמעון אומר גורר אדם מטה וכו'. ור' אלעזר סבר לה כר' יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור כדקאמר גבי בכור [בכורות ל"ג ע"ב] אפילו מת אין מקיזין לו את הדם משום דקסבר אפילו דבר שאין מתכוין אסור.
הא דתניא חייב קסבר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה שדרכן של גחלים אינו אלא לצלות בשר וזה אע"פ שחתאן לצורך חימום ולא לצורך צלייה והובערו חייב ואידך תנא סבר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה ועוד שמעצמן הובערו.
דם נחירה דרסה או עיקור. ודם היקז של בהמה שהנשמה יוצאת בו היינו דם קילוח חייב כרת עליו פרט לאותו דם ששותת תחלה ובסוף. דם הטחול שפירש ממנו ודם הלב שפירש ממנו דם ביצים של בהמה אין חייבין עליהן כרת אלא לאו בעלמא ודם דגים וחגבים ושרצים אין חייבין עליהן וכו' כדמפרש בגמרא.
גמ' אף דם מהלכי שתים כמו אדם ודם ביצים דברייתא מיירי בביצים דעוף דמוזרות ומעורות בדם. מה עוף ובהמה מיוחד שיש בהן טומאה קלה היינו טומאת אוכלין בכביצה וטומאה חמורה שמטמאין אדם במשא דכתב בהו [ויקרא י"א] והנושא את נבלתם. ויש בהן איסורא קודם שחיטה, אכילה, והיתר לאחר שחיטה. אוציא דם מהלכי שתים שאין בהן טומאה קלה דאדם אין מטמא טומאת אוכלין.
<h2>דף כא.</h2>
ושרצים אין בהן טומאה חמורה דלא מטמו במשא דלא כתיב בהו והנושא את נבלתם. אוציא דם ביצים של עוף שאינן מין בשר. דגים וחגבים שכולן היתר שאינן טעונין שחיטה. לעוף ולבהמה [ויקרא ז'] קא דייק מ"ט כתבינהו לתרווייהו לילף מחד מעוף, אם [עוף הוה] אמינא מה עוף שאין בו כלאים שאין נוצתו אסורה לא עם צמר ולא עם פשתים דמו אסור אף בהמה שאין בצמרה איסור כלאים כגון עז ופרה דמה אסור ולא כבשים, להכי כתיב ולבהמה לאסור דם דכל בהמה. ואי כתיב בהמה בלבד הוה אמינא מה בהמה שאינה באסור (אם) דלא תקח האם על הבנים דמה אסור, אף עוף נמי דאינו באיסור אם על בן כגון מזומן או עוף טמא למעוטי דם דעוף טהור ואינו מזומן ת"ל לעוף.
<h2>דף כא:</h2>
השתא נמי אע"ג דפחות מכזית [הוא] לא בעי הכשר אבל בעי מחשבה. לאפוקי מת אדם אע"ג דממלי ליה לפחות מכזית דידיה ומשלימו [לפחות] מכביצה אוכלין לא מטמא טומאת אוכלין אע"ג דמחשב ליה למיכליה משום דבטלה דעתו אצל כל אדם דאין רגילין לאכול אדם מת, ולהכי קאמר יצא דם מהלכי שתים כו'.
רב חנניא אמר אפי' תימא דהוי בהא נבלת בהמה טמאה כזית. ואי אמרת הא היא גופה טמאה היא בטומאה חמורה בכזית במגע, הכא במאי עסקינן כגון שחיפהו בבצק סביב סביב שאין יכול ליגע בו והשלימו לכביצה באותו בצק, ואי אמרת אי הכי כיון דאינו מטמא במגע הכשר נמי ליבעי כשאר אוכלין. הני מילי דבעי הכשר באוכל אחריני דלא מטמו כו'. במשא מיהא מטמא דמצי טעין הילכך לא צריך הכשר, לאפוקי כזית מת דאע"ג דחיפהו בבצק מטמא טומאה חמורה ואפילו במגע דאמרינן בוקעת ועולה הלכך יצא דם מהלכי שתים שאין בהם טומאה קלה.
והתנן בב"ק [נ"ד ע"ב] וחיה ועוף כיוצא בהן דבהמה לחרישה ולהרבעה ולפריקה כו'. אלא אמר אביי שצמרו דעוף אין חייבין עליו משום כלאים אם צירפו עם פשתים. דם הטחול, דם הלב, דם הכליות, דם אבר שפירש מהם. חדא דהיינו רישא, דאי מ"מ לאו מחייב היינו רישא ליערבינהו בהדדי וליתנינהו דם אברים ודם מהלכי שתים ודם שקצים ורמשים אסור ואין חייבין עליו, ועוד ההוא תנא דרישא דפירקין מן לאו נמי קא ממעיט ליה דקתני אוציא דם שרצים מלאו דלא תאכלו שאין בהן טומאה חמורה. אלא אמר ר' זירא לא קשיא התרו בו כשאכל דם שרץ משום איסור שרץ עצמו לוקה עליו בכזית, אבל התרו בו משום דם דשרץ אינו לוקה כדקתני ברייתא ועוד שהרי דמו חלוק מבשרו.
שכינסו שקיבצו במתכוין כזית או יותר מכזית אסור. דכוותה גבי דם מהלכי שתים דבהא ברייתא גופה קתני בתוספתא ודם מהלכי שתים נמי אסור ואי אמרת הוא נמי בשלא כינסו מי אסיר. והתניא דם שעל גבי הככר שפירש משיניו של אדם גוררו ואוכל הככר ודם של בין השינים שלא פרש מוצצו ובולעו ואינו חושש שאין בו איסור דלא כינסו. אלא האי דגים דברייתא בשכינסו קא מיירי ולא קשיא כי קתני מתניתא מותר אפילו לכתחלה דאית ביה בדם קשקשים דניכר דשל דגים הוא ולא אתי לאיחלופי.
<h2>דף כב.</h2>
לא קרעו [חולין ק"ט ע"א] לאחר בשולו אין עובר עליו הואיל ואין בו כזית דם. כי קתני אין חייבין עליו אלא בלא תעשה בדם דיליה שמובלע בבשר הלב עצמו ופירש ממנו. כי קאמר רב דחייב עליו כרת קאמר בדם דאתי ליה מעלמא שמתקבץ בתוך חללו של לב שאינו מדם שלו. דם דיליה דקאמרת היינו דם אברים ואמאי תנא תו דם אברים ולטעמיך כו'. משריף שואב הלב מדם הבהמה ואותו דם הוי בכרת.
ר' יוחנן אמר כל זמן שמקלח ההוא הוי דם הנפש. ריש לקיש [אמר] מטיפה המשחרת ואילך כלומר הכל קרי דם הנפש חוץ מטפה המשחרת בלבד דקסברי חמשה דברים יש בדם הקזה שהנשמה יוצא בו הראשון הוי טיפה שחורה ואינו מקלח אלא שותת והשני אחר כך יוצאת טיפה אדומה ושותתת והג' (ו)אחר כך יוצא דם ומקלח ואחר כך אדום ושותת ואחר כך דם שחור ושותת, ר' יוחנן סבר לא הוי דם הנפש אלא ההוא דמקלח וריש לקיש סבר הכל הוי דם הנפש חוץ מטיפה המשחרת בין בתחילה בין בסוף.
מאי לאו אפי' ראשון ואחרון הכל דשותת קרי דם התמצית ואע"ג דהוי אדום ותיובתא דריש לקיש דאמר הכל הוי דם הנפש חוץ מטיפה המשחרת ואמאי קא ממעט ברייתא יצא דם התמצית שהוא שותת. בדם המשחיר קאמר אבל דם ראשון ואחרון דאדום אע"פ שהוא שותת הוי דם הנפש. ר' אלעזר בר' שמעון אמר מטיפה המשחרת ואילך סבר לה כריש לקיש דהכל הוי דם הנפש חוץ מטיפה המשחרת ואילך.
[ו]דם חללים ישתה [במדבר כ"ג] אותו דם שהוא סמוך לחלל לאחר מיתה קרוי משקה ומכשיר פירוש אותו דם האחרון ששותת (הקילוח) דהוי סמוך לחלל למיתה (חייב דלית ביה אלא דם קילוח) פרט לדם קילוח שאינו מכשיר וכ"ש דם ראשון ששותת.
על ראשון כוס [ראשון] אם אכלו דברי הכל חייב דלית ביה אלא דם קילוח דכיון דלכתחילה יש לו זינוק ארוך הרחיק הכוס מן הגוף וקיבל מן הקילוח בלבד ולא נפלה בו טיפה שחורה הראשון ששותת, על כוס אחרון מי מיחייב אי לא דאמרינן בכוס אחרון כשהיה מתמעט הקילוח היה מקרב הכוס אצל הגוף עד שיקרבו בסמוך ממש ונפלה בו מטיפה אחרונה שמשחרת ושותתת ולא יהא חייב א"ל הא פלוגתא כו'. ריש לקיש אמר חייב ב' חטאות בב' העלמות על כוס אחרון נמי ואע"ג דיש בו מטיפה אחרונה המשחרת כיון (תו) דרוביה הוי קילוח חייב. ר' יוחנן אמר אינו חייב אלא חטאת אחת על כוס ראשון אבל כוס שני כיון דיש בו מטיפה משחרת אינו חייב.
דם חולין שאינו מכפר ודם התמצית שאין הנפש יוצא בו שכבר יצאתה מניין שחייב ת"ל כל דם [ויקרא י"ז].
מתני' ר' עקיבא מחייב על ספק מעילה אשם תלוי כגון חתיכה אחת ספק חולין ספק קודש או שתי חתיכות אחת של חולין ואחת של קודש ואין ידוע איזה אכל חייב להביא אשם תלוי אע"ג דאין מביא על הודע שלו חטאת אלא אשם. וחכמים פוטרין מאשם תלוי דקסברי דאין מביא אשם תלוי אלא על דבר שחייב על זדונו כרת, לאפוקי מעילה דאין חייבין על זדונה אלא או מיתה או לאו (וחכמים פוטרין) אלא לכשיודע לו מביא קרן וחומש ואשם ודאי. ור' עקיבא סבר לה כר' טרפון דאי בעי מייתי בתחלה מעילה וחומשה היינו קרן וחומש ויביא עמה אשם בשתי סלעים ומתני ויאמר אם בודאי כו' ותו לא צריך מידי, אבל בהא מודה ר' עקיבא לחכמים שאינו מביא את מעילתו עד שיודע לו, כלומר שאם לא רצה להביא את מעילתו קרן וחומש ולא אשם תלוי קודם שנודע לו [אינו מביא, הג' חשק שלמה] כרבנן דפטרי קודם, מ"מ לכשיודע לו מביא מעילתו קרן וחומש ויביא עמה אשם, דבלא קרן וחומש לא מצי מייתי אשם ודאי דכתיב [במדבר ה'] מלבד איל הכפורים וגו' ובאשם ודאי (מרבנן) [איירינן]. א"ל ר"ט לר' עקיבא דמחייב על ספק מעילות אשם תלוי בלא תנאי. וקאמר ר' טרפון מה לזה מביא ב' אשמות כלומר בתחלה אשם תלוי והדר כשיודע לו אשם ודאי, אלא מביא מעילה וחומשה ויביא אשם אחד בב' סלעים (אחד) ויתנה כו'. ומ"ט מצי מתנה לפי שממין שהוא מביא על הודע היינו אשם ודאי נמי מביא על לא הודע אשם תלוי ושם אשם אחד הוא. א"ל ר' עקיבא הואיל ואתה מיקל עליו להביא אשם אחד ולהתנות נראין דבריך דהוי קולא במעילה מעוטה כגון שלא מעל אלא בשוה פרוטה של קדש או בב' פרוטות שיביא מעילה וחומש ויביא אשם אחד ויתנה, אלא שהרי שבאתה לידו שאירע לו שמעל בשוה מאה מנה אם יביא מעילה וחומש ואשם אחד ויתנה הרי זו חומרא גדולה שמביא ממון זה מספק. לא יפה לו שיביא אשם תלוי תחילה ויחזור ויביא אשם ודאי לכשיודע לו כדאמינא או שמא לא יודע לו לעולם ונמצא נפטר באשם זה בלבד ואל יביא עכשיו ספק מעילה במאה מנה כדאמרת. ומדאמר ליה נראין דבריך במעילה מעוטה (הא נראין דבריך) [נראין הדברים] שמודה ר' עקיבא לר' טרפון במעילה מעוטה דיביא מעילה וחומש ואשם אחד ויתנה.
<h2>דף כב:</h2>
גמ' ואם נפש כי תחטא וגו' [ויקרא ה'] דכתיב בפרשת אשם תלוי לחייב על ספק מעילה אשם תלוי בא דברי ר' עקיבא כדמפרש טעם דוי"ו מוסיף על ענין ראשון, דלמעלה מפרשה זו כתיבה פרשת מעילות דמביא אשם ודאי וילמד עליון מתחתון מה בפרשת תחתון אשם תלוי אף עליון נמי מביא על ספיקו אשם תלוי. דאם כן דאין למדין עליון מתחתון צפון שחיטה בצפון בבן בקר לא משכחת לה דאם עולה קרבנו מן הבקר [ויקרא א'] היינו עליון ולא כתיב ביה צפון ובאם מן הצאן עולה קרבנו כתיב ביה צפונה וילמד עליון מתחתון. דגמרי מצות מצות מחטאת חלב כתיב גבי חלב בעשותה אחת ממצות [ויקרא ד'] וכתיב באשם תלוי (בעשותה) [ועשתה] אחת מכל מצות [ויקרא ה'] מה להלן בחלב דהיינו דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת כו'. ור' עקיבא מחייב על ספק מעילות אשם תלוי סבר (להכי) [כי] ילפינן מצות מצות מחטאת חלב להכי ילפינן מה להלן גבי חלב בקבועה דחטאתו קבועה ומביא(ה) על ספיקה אשם תלוי אף כל שקרבנו בקבועה מביא על ספיקן אשם תלוי לאפוקי היכא דבעולה ויורד הוא דאין ודאי קבוע אין מביא על ספיקו אשם תלוי. ורבנן סברי אין גזירה שוה למחצה אלא כי היכי דילפת גזרה שוה דמה להלן בקבועה אף כאן בקבועה יליף נמי מה להלן דבר שחייבין על זדונו כרת אף כל שחייבין, הילכך פטרי. וילמד עליון מתחתון כדאמרן. ורבנן סברי לא, תחתון הוא דגמר מעליון לאשם בכסף שקלים מה שבעליון באשם ודאי מביא אשם בכסף שקלים אף תחתון אשם תלוי צריך אשם בכסף שקלים. ור' עקיבא סבר אין היקש למחצה אלא כי היכי דילפי אשם בכסף שקלים לילפו נמי עליון מתחתון.
אלא טעמא דרבנן דפטרי דקא סברי אתא מצות מצות כדמפרשי ליה רבנן ואפקיה מהקישא דלא ילפינן עליון מתחתון, ולהכי כתב רחמנא ואם נפש דוי"ו מוסיף על ענין ראשון וילמד תחתון מעליון דמה עליון בכסף שקלים אף תחתון בכסף שקלים. הניחא לר' עקיבא למאן דדריש [מנחות ג' ע"ב] זאת תורת [ויקרא ז'] מצי יליף מזאת תורת אלא למאן דלא יליף מזאת תורת כדאמר בפרק קמא דמנחות [ג' ע"ב] מאי איכא למימר, יליף בערכך [ויקרא ה'] בערכך [שם] מאשם מעילות מה ערכך דאשם מעילות כסף שקלים אף ערכך דאשם תלוי נמי כסף שקלים, ואשם גזילות נמי כתיב ביה בערכך לאשם, שפחה חרופה דלא כתיב ביה בערכך כתיב ביה באיל [ויקרא י"ט] וכתיב באשם מעילות באיל [ויקרא ה'] אבל אשם נזיר ומצורע כיון דאינו קבוע ועוד כתב בהו כבש ולא איל לא בעי למיהוי בכסף שקלים. לישנא אחרינא כו' לא דכולי עלמא היקש עדיף דאין משיבין על ההיקש ואמרי לך רבנן היינו היקש דתחתון הוקש לעליון לכסף שקלים [דלא] נפיק מזאת תורת וכי אתאי היקשא שתחתון הוקש לעליון לכסף שקלים ור' עקיבא סבר אשם לכסף שקלים נפיק מזאת תורת וכי אתאי היקש (דתחתון היקש) לילמד עליון מתחתון.
<h2>דף כג.</h2>
חתיכת של חולין וחתיכת של חלב כו' מביא אשם תלוי דלדברי הכל על ספק חטאת מביא אשם תלוי. אכל אחד את הראשונה כו'. ר' שמעון אומר שניהם מביאין חטאת אחד ומתנין ויאמר כל אחד אם חברי אכל חלב יבטל חלק חטאתי אצלו ויתכפר בכולו. ר' יוסי אומר כו'.
מתני' חתיכת של חלב וחתיכת של קודש ואין ידוע איזו אכל מביא אשם תלוי אחד והא סתמא ר' עקיבא היא דבין בספק חלב ובין בספק מעילה מחייב אשם תלוי. ר' שמעון אומר שניהם מביאין חטאת אחת ואשם ודאי אחד ומתנין ויאמר כל אחד אם חברי אכל חלב ואני קודש יהא חלקי של חטאת שלו וחברו יבטל לו חלק אשמו, וכן אם חברי אכל קדש ואני חלב יהא חלק אשמי שלו וחלק חטאתו שלי, ר' יוסי אומר כו'.
חתיכה של חלב חולין וחתיכה של חלב קודש מביא חטאת דודאי חלב אכל. ר' עקיבא אומר אף אשם תלוי כדקסבר מביא על ספק מעילה אשם תלוי. מביא ב' חטאות משום חלב ואשם ודאי אחד על הקודש. אכל אחד את הראשונה ובא אחר כו' ר' עקיבא אומר (אף) זה [וזה מביאין] אשם תלוי. ר' יוסי אומר אין שנים מביאין אשם ודאי אחד.
מביא חטאת משום חלב ואשם תלוי משום ספק נותר של קודש. אכל את השניה מביא ג' חטאות דשגגת נותר ודאי נמי מייתי חטאת ולא אשם ודאי. ושניהם מביאים חטאת אחת על הנותר בשותפות ומתנו. ר' יוסי אומר כל חטאת וכו' וה"ה היכא דחייבין אשם ודאי אין שנים מביאין אותה.
גמ' א"ל רבא לרב נחמן לר' יוסי חטאת בשותפות הוא דלא מייתי תרוויהו הא אשם תלוי מייתו שניהם דזה מביא אשם תלוי אחד וזה מביא אשם תלוי אחד היינו תנא קמא. וכי תימא חתיכה אחת מב' חתיכות איכא בינייהו דהכא חתיכה אחת משתי חתיכות היא, דבעידנא דאכל אחר את השניה לא היה שם אלא חתיכה אחת משתי חתיכות ואפילו הכי קאמר ת"ק זה מביא אשם תלוי וזה מביא אשם תלוי ור' יוסי סבר [כיון] כשאכל האחד את השניה לא היו לפניו ב' חתיכות אלא חתיכה אחת הילכך ראשון מייתי אשם תלוי אחד ולא שני. והתניא ר' יוסי אומר זה מביא אשם תלוי אחד וזה מביא אשם תלוי אלמא דבחתיכה אחת סבירא ליה איקבע איסורא והוי כשתי חתיכות, א"כ ר' יוסי היינו תנא קמא, א"ל אין הכי נמי והא קמ"ל מאן ת"ק ר' יוסי היא.
ומי אמר ר' שמעון איסור חל על איסור דקאמר ושניהם מביאין חטאת אחת משום נותר אלמא דאיסור נותר חל על איסור חלב. האוכל נבלה ביום הכפורים פטור מיוה"כ דאין איסור חל על איסור. אמר רב ששת אמאי מחייב ר' שמעון חטאת משום נותר כגון דאכל כוליא בחלבא [דבחלב] איכא כזית ובכוליא כזית דאכזית דכוליא חייב משום נותר ולא אחלב ולא הוי איסור חל על איסור. וכוליא וחלבה נמי הא(י) קאי עלה באיסור עולין דמחוייב להקטירם. וכי תימא דנותר איסור חמור הוא דחייב על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת וחייל על איסור קל דעולין. אלא בקדשים גלי רחמנא דאתי איסור חל על איסור.
<h2>דף כג:</h2>
דתניא והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו [ויקרא ז'] לרבות את האימורין אע"ג דלאו נינהו דאימורין קאי עליהו באיסור עולין וחלב באיסור כרת ואתי איסור טומאה וחייל עלייהו. דהא ר' דסבירא ליה במסכת קידושין דאיסור חל על איסור הני מילי כו' איסור כרת חמור הוא שנכרת הוא וזרעו מה שאין כן מיתה בידי שמים. ומעילה איסור מיתה וחייל על איסור כרת למאי נפקא מינה כדאמרינן התם [יבמות ל"ב ע"ב] לקוברו בין רשעים גמורים. דאיכא דאמר בקדשים איסור חל על איסור הא דתנא ר' כל חלב לה' [ויקרא ג'] לרבות כו'.
מאי עביד ליה. מוקים ליה בולדי קדשים וקסבר וולדי קדשים בהוייתן כשנולדין הן קדושין, דתרויהו איסור חלב ואיסור מעילה בהדי הדדי אתו דעד שהן במעי אימן, שליל אין חלבו אסור [ואין בו משום מעילה] וכשנולד אסור חלבו ויש בו משום מעילה ולא הוי איסור חל על איסור אלא בהדדי אתו.
המביא אשם תלוי על ספק חיוב חטאת ואח"כ נודע לו שלא חטא כגון שהיו לפניו ב' חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן ואינו יודע איזו אכל והפריש אשם תלוי ואח"כ נודע לו שלא חטא כגון שהוכרה חתיכה זו שנשתיירה שהיא של חלב, אם עד שלא נשחט האשם נודע יצא וירעה בעדר עם שאר בהמה של חולין כלומר כיון דלא הוצרך לו הוי חולין. וחכ"א כיון שהופרש לא חולין ולא קודש אלא ירעה כו'. אם משנשחט נודע לו, הדם ישפך לאמה והבשר יצא לבית השרפה כדין חולין שנשחטו בעזרה. נזרק הדם ואח"כ נודע לו הבשר יאכל בתורת קדשים הואיל ונזרק הדם.
גמ' ר' מאיר סבר כיון דלא צריך ליה לא מקדיש ליה כלומר כשהפרישו לא הפרישו על דעת [שלא] יהא צריך לו אלא כסבור היה שצריך לו וכיון שנודע לו עד שלא נשחט שלא חטא נתגלה הדבר למפרע שלא היה צריך לו בשעת הפרשתו הילכך הוי חולין ויצא [וירעה] בעדר. ורבנן סברי כשהפרישו תחלה מתוך שלבו נוקפו שהיה מתפחד שמא חטא וגמר והקדישו לאלתר, הילכך כשנודע לו שלא חטא הואיל והיה מוקדש אפילו מספק (הילכך) ירעה עד שיסתאב.
בנודע לו שחטא להודיעך כחו דר' מאיר דאע"ג דידע דחטא וסד"א איגלאי מילתא למפרע דצריך ליה ולהוי קדוש, קמ"ל דלא, דכיון דבעידנא דאפרשיה לא הוה צריך ליה דלא ידע דודאי דחטא הילכך לא הוי מקדיש לאלתר לגמרי אלא השתא כיון דנודע לו שחטא קודם שנשחט האשם יביא חטאת והאשם יצא לחולין וירעה בעדר, ופליגי אפי' בנודע לו שלא חטא להודיעך כוחן דרבנן דאע"ג דנודע לו עד שלא נשחט שלא חטא וסד"א איגלאי מילתא למפרע דלא אקדשיה, אפי' הכי קסברי רבנן דקדיש, דכיון דלבו נוקפו גמר והקדישו והילכך ירעה עד שיסתאב.
<h2>דף כד.</h2>
ונתכפר באחת מהן ואח"כ נודע לו שלא חטא מודה ר' מאיר דשני ירעה עד שיסתאב, דעד כאן לא פליג ר' מאיר (באשם תלוי אחד) עליהו דרבנן דירעה בעדר אלא [באשם תלוי אחד] משום (דקסבר) דלא גלי דעתיה דלבו נוקפו אלא קסבר כיון דלא צריך ליה לא מקדיש ליה אבל היכא דמפריש ב' אשמות לאחריות מודי ר' מאיר דגלי דעתיה דלבו נוקפו, דמיכדי חד כו'.
באשם תלוי שהוזמו עדיו כגון שבאו ב' עדים ואמרו לו אכלת ספק חלב והפריש אשם תלוי, וקודם שנשחט באו ב' אחרים והזימום ואמרו להם היאך אתם מעידין באיש פלוני שאכל ספק חלב והלא אותו יום עמנו הייתם במקום פלוני, ומודין חכמים דיצא וירעה בעדר, מ"ט כו'. דסבר דילמא אתו עדים אחריני ומזימין להני ולא גמר והקדישו.
שור הנסקל אינו כן, מתניתין היא, אלא אם עד שלא נסקל באו עדים יצא וירעה בעדר. היכי דמי, אילמא דאתו בי תרי ואמרי הרג זה שור את הנפש, ואתו בי תרי ואמרי לא הרג דקא מכחשי להו, מאי חזית כו'. אלא לאו בעדי הזמה דקא מזמי הני בתראי להני קמאי והלא במקום פלוני עמנו הייתם והכא מודו דיצא וירעה בעדר, דכוותה גבי אשם תלוי מיירי נמי בעדי הזמה, ומאי אינו כן דהכא פליגי ובשור הנסקל לא פליגי, וקשיא לרב יהודה אמר רב דאמר דמודו חכמים לרבי מאיר באשם תלוי שהוזמו עדיו והכא דייקינן דפליגי. א"ל אביי לא קשיא דלמא שור הנסקל דקא מודו דיצא וירעה בעדר כגון שבא הרוג שהיו אומרים שהרגו השור בא ברגל הילכך צייתינן לבתראי אע"ג דלא מזימינן להו, ודכוותיה גבי אשם לא מיירי בהזמה אלא בהכחשה, וכגון שהוכרה חתיכה שנשתיירה דחלב היא, ובהכי פליגי, דר' מאיר סבר כיון דלא צריך ליה לא אקדשיה ורבנן סברי מתוך שלבו נוקפו גמר ומקדישו, אבל היכא דאפרשיה לאשם תלוי ע"פ עדים והוזמו לא פליגי, אלא מודים חכמים לר' מאיר דיצא וירעה בעדר. ובפלוגתא דרב ורבה פליגי הני אמוראי דר' אלעזר סבירא ליה כרב יהודה אמר רב ור' יוחנן כרבה. ור' יוחנן נדמייה לאשם תלוי למנחת קנאות דיצא לחולין. לא דמי, מנחת קנאות לאו לכפרה אתי אלא לגרר עון להכשיר הדבר שיהו המים בודקין אותה להכי מייתי מנחה אבל אשם תלוי דלכפרה אתי מתוך שלבו נוקפו גומר ומקדישו הילכך קסבר ירעה עד שיסתאב וימכר כו'.
שור הנסקל שהוזמו עדיו כל המחזיק בו זכה בו, דמשעה שהעידוהו תחילה שנרבע או הרג את הנפש הפקירוהו בעליו, וכי הוזמו, כל המחזיק בו זכה בו. ומיסתברא טעמיה דר' יוחנן דאפקריה וכל המחזיק בו זכה בו כגון דאמרו לו נרבע שורו באיניש דעלמא אבל אמרו לו כו'. וטרח ומייתי עדים ומזים להן. מאי שנא מעיר הנדחת שנכסי צדיקים שבתוכה אבד ומפקרי להו אע"ג דידעי בנפשייהו דלא חטאו וקתני הוזמו עדיה כל המחזיק בהן זכה בהן. שאני עיר הנדחת דרבים נינהו כו'.
הנותן מתנה לחברו, ואמר הלה אי אפשי בה, כל המחזיק בה זכה בה דמשעה שנתן זה מתנה הוציאה מרשותו וכי אמר הלה אי אפשי בה הויא הפקר. מקבל מתנה שאמר מאחר שבאת מתנה לידו ואמר מתנה זו תבטל כלומר שאינו רוצה שתהא מקויימת או אמר מבוטלת שלא יהא בה ממש לא אמר כלום ואין אחר יכול להחזיק בה ואינה חוזרת נמי לבעליה שמאחר שהמתנה עשוייה כתיקון וקבלה לא אמר כלום ולא נסתלק ממנה, אבל בשעה שבאת לידו אמר אי אפשי בה או בטילה היא דבריו קיימין שהרי עוקר הוא המתנה מתחלתה ולא זכה המחזיק בה.
<h2>דף כד:</h2>
מאי לאו דבריו קיימין דלא הויא שלו אלא הדרא למרה וקשיא לריש לקיש דאמר כל המחזיק בה זכה בה. לא דבריו קיימין כו'.
ר' אליעזר דאמרו לו לבבא בן בוטא הוא דבעו ספק חטא כדתנן במתניתין [כ"ה ע"א] אלא אומרים לי כו'.
אימור דאמר רבי שמעון במידי דעומד ליזרק אבל האי כיון דנודע לו קודם זריקה אין עומד ליזרק דהא צריך לאייתויי חטאת. קסבר ר' יוסי כלי שרת מקדש את הפסולין בתחילה ליקרב אף כאן שקיבל דם בכוס של כלי שרת מקדש את הפסולין אע"ג דנודע לו, ליקרב הלכך יאכל.
מתני' אשם ודאי אינו כן כו' אינו דין כאשם ודאי אלא אם עד שלא נסקל נודע לו שלא הרג יצא וירעה בעדר אם משנסקל מותר בהנאה. עגלה ערופה אינה כן כשור הנסקל שאם משנערפה נמצא ההורג תקבר במקומה ואסורה בהנאה שעל ספק באת מתחלה העגלה וכשנערפה מספק אע"ג דנודע לו לאחר מכאן כבר כיפר הספק משנערפה והלכה לה ויש לה דין עגלה ערופה ותקבר ואסור בהנאה. גמ' עגלה ערופה אימתי נאסרת בהנאה רב המנונא אמר מחיים משעת ירידתה לנחל איתן.
<h2>דף כה.</h2>
השוחט פרת חטאת כו' ר' שמעון פוטר משום אותו ואת בנו, דר' שמעון סבר שחיטה שאינה ראויה לאכילה לא שמה שחיטה ופטור ורבנן סברי שמה שחיטה וחייב משום אותו ואת בנו. אלא אי אמרת לאחר עריפה אסור בהנאה ולא קודם אמאי פטר ר' שמעון כי שחטה קודם עריפה והא שחיטה ראויה היא דאכתי אינה אסורה בהנאה. וכי תימא סבר ר' שמעון עגלה בשחיטה כשרה דשחיטת עגלה במקום עריפה היא דשחיטתה אוסרתה בהנאה כמו עריפה. והתנן [חולין כ"ג ע"ב] הכשר בפרה כו'. אישתיק רבא. לבתר דנפק רב המנונא אמר רבא מ"ט לא אמרי ליה דר' שמעון סבר עגלה בשחיטה כשירה ושחיטתה היא אוסרתה כעריפה ולא הויא שחיטה ראויה. ורב המנונא סבר א"כ לא נשתמיט וכו' אלא לאו ש"מ מחיים אסור בהנאה ובהכי פליגי כדאמינא.
אמר רבא מנא אמינא לה דלאחר עריפה אסור בהנאה. מדתנן עגלה וכו' אלא אם עד שלא נערפה נמצא ההורג תצא ותרעה בעדר ואי אמרת מחיים אסורה משעת ירידתה אמאי תצא כו'. תני אם עד שלא נראית לעריפה כלומר אם קודם ירידתה לנחל איתן שנראית לעריפה נמצא ההורג תצא ותרעה בעדר, הא מאחר שירדה שנראית לעריפה אפי' מחיים אסורה. ואי ס"ד מחיים אסורה היכי אמר כיפרה ספיקה הא עדיין כשנמצא ההורג עדיין לא כיפר דאכתי לא נערפה ואמאי תקבר. אמר לך רב המנונא תנאי היא ואנא דאמרי כהאי תנא דבי ר' ישמעאל. נאמר מכשיר ומכפר בפנים היינו אשם מצורע שמכשירו ליכל בקודש, ומכפר היינו חטאת מצורע ועשייתם בפנים הויא בעזרה. ונאמר מכשיר ומכפר בחוץ היינו צפור שחוטה דמצורע שמכשירו ליכנס למחנה ומכפר בחוץ היינו עגלה ערופה מה מכשיר ומכפר האמור בפנים עשו בו מכשיר כמכפר דזה וזה אסורים בהנאה מחיים משעה שהקדישן אף מכשיר ומכפר האמור בחוץ עשו בו מכשיר כמכפר דשניהם אסורים בהנאה מחיים. ואיכא דאמרי מכשיר בחוץ היינו צפור משולחת דמצורע דאסורה בהנאה מחיים עד שעת שילוחה אבל לאחר שילוחה מותר בהנאה דלא אמרה תורה שלח לתקלה [קדושין נ"ז ע"ב].
מתני' חוץ מאחר יוה"כ יום אחד לפי שאותו יום עדיין לא בא לידי ספק איסור. אמר המעון כו' וחכמים אומרים אין מביא אשם תלוי על שאר ספק איסור אלא על ספק דבר שחייבין על זדונו כרת ושגגתו חטאת.
גמ' אי ס"ד חובה היא ומכפרת כפרה גמורה כשאר חובות א"כ כי מיתיידע ליה אמאי מייתי חטאת הא כפרה עליה אשם תלוי. ורבנן אמרי עולה ושלמים כו' אבל חטאת ואשם חובה נינהו ואשם תלוי נמי חובה, ואי אמרת א"כ אמאי מייתי חטאת בתריה כשיודע לו, לא [קשיא] אשם תלוי לא הוי חובה לכפר כפרה גמורה אלא להכי הוי חובה דהיינו טעמא דמייתי ליה מקמי דנתידע ליה להגן עליו מן היסורין, ולהכי חייבוה דהתורה חסה על גופן של ישראל שלא יענשו ביסורין ולהכי חייב לאייתויי כדי להגן עליו ביני ביני ולכשיודע לו יביא חטאת לכפר עליו. א"ל רב אחא בריה דרב' לרב אשי דלמא לרבנן נמי דילפי מעולה ושלמים לימרו הכי אשם תלוי כעולה ושלמים עולה ושלמים לאו אתו כו'. א"ל אמרי לך רבנן עולה ושלמים אע"ג דאתו נמי בחובה, שלמים כגון שלמי עצרת [ועולה כגון] עולת ראייה, עיקר כי כתיבי בתורה תחלה בנדבה כתיבי דכתב אם עולה קרבנו מן הבקר [ויקרא א'] ואם זבח שלמים קרבנו [ויקרא ג']. אשם תלוי עיקר שלו בחובה כתיב ולא בנדבה.
<h2>דף כה:</h2>
אשם תלוי נמי בא על הנבלה אם אכל ספק נבלה אע"ג דאין בה אלא איסור לאו בעלמא. והאנן תנן [כ"ה ע"א] אין מביא כו' ולא מיתוקמא כרבנן ואי כר' אליעזר קאמרת, הא ר' אליעזר סבר דאפילו בנדבה נמי אתי כ"ש אנבילה. א"ל חנינא מ"ט לא מתנית, מ"ט לא למדת קמי מר קמי רבה והיית יודע כמו אני דזימנין סגיאין תניתה קמיה אשם תלוי בא על הנבילה ואמר לי הא מני ר' אליעזר דאמרו לו לבבא בן בוטא המתן עד שתכנס לספק כלומר דאפילו בספק כל דהו דאפי' אאיסור לאו כגון נבילה מביא אשם תלוי. מ"ט דאמרו לו דלא הניחו לו להביא עד שיכנס לספק דאמר קרא גבי אשם תלוי אשר לא תעשינה ולא ידע ואשם [ויקרא ה'].
ילפי מצות מצות מחטאת חלב, כתיב באשם תלוי מצות [ויקרא ה'] וכתיב בחטאת (חלב) מצות וכתיב ביה ונודעה החטאת אשר חטאו עליה וכתיב בעריות לצרור לגלות ערותה עליה בחייה [ויקרא י"ח] מאי האי עליה דבר שחייבין על זדונו כרת ושגגתו חטאת אף כאן נמי.
ואשם תלוי אינו מכפר כפרה גמורה אלא לכשיודע לו מביא חטאת ודלא כר' אליעזר דאמרו לו דהא אמר אשם תלוי בא על הנבלה ובנבלה מכפר הוא כפרה גמורה דהא לכשנודע לו אין מביא כלום דאין חייבין עליה לא חטאת ולא אשם ודאי.
רבינא אמר הכי קאמר חמש אשמות אין אחר כלומר יוה"כ אין מכפר כפרתן דלכי מיתיידע ליה אחר יוה"כ בעי מייתי אשם ודאי. אשם תלוי מי שמחוייב אשם תלוי [נמי] יוה"כ מכפר כפרתו דלכי מתיידע ליה לאחר יוה"כ דהוה מחוייב אשם תלוי לא מייתי כדתנן כו'.
מה פשעים דלאו בני קרבן נינהו דפשעין אלו המרדין וכן הוא אומר [מלכים ב' ג'] מלך מואב פשע בי אף (חטאת) [חטאים] דלאו בני קרבן נינהו כגון עשה ולא תעשה שאין בהן חיוב כרת אבל חטאין דבני קרבן נינהו לא מכפר יוה"כ. דלא מכפר שעיר הנעשה בפנים על עבירת מצות ידועה כגון טומאת מקדש וקדשיו שצריכין ידיעה בתחלה ובסוף והעלם בינתים אלא מכפר על שיש בהן ידיעה בתחלה ולא בסוף כדאמר במסכת שבועות [ב' ע"א]. אבל שעיר המשתלח דמכפר על עבירות מצוה ידועה אימא לך כו'. אלא מהכא והתודה עליו [ויקרא ט"ז] דהא כתיב בשעיר המשתלח ומעטיה קרא כלומר דהקיש חטאים לפשעים למימרא דעל חטאים דבני קרבן לא מכפר יום הכיפורים. ממאי דהאי פשעים דהנך זדונות דלאו בני קרבן נינהו דילמא הנך דבני קרבן נינהו כדתנן [ט' ע"א] ארבעה כו' ואהני מכפר, אף לכל חטאתם נמי דבני קרבן נינהו מכפר. איתמר נמי כי אתא רבין, דאביי גופיה מודי ליה דקשיא ליה הא. וא"ל רבין האי ואת כל פשעיהם ברוב פשעים קא מיירי דלאו בני קרבן נינהו ולא בהני ד'. א"ל אביי מידי רוב קאמר, פשעים סתם כתיב ומשמע נמי הני ד'. אלא אמר אביי מרישיה דקרא כו' ומייתר האי ואת כל פשעיהם לאקושי ואין משיבין על ההיקש.
קדמייתא נמי חייבי חטאות ואשמות ודאין דחייבין להביא אחר יוה"כ ליכא.
<h2>דף כו.</h2>
למפשטיה לא מדרב דימי משום קשיא דאביי ולא מדאביי דשינויי דחיקי הוו אלא מהאי קרא נמי לפני ה' תטהרו [ויקרא ט"ז], חטא שאין מכיר בו אלא המקום יוה"כ מכפר, ומינה אבל היכא דאיכא דידע ביה לא מכפר.
סד"א התם חייבי חטאות ואשמות ממונא דהקדש הוא לא מכפר אבל הכא חייבי מלקיות דגופא הוא ולא ממון אימא לא ליחייב אחר יוה"כ, קמ"ל דחייב. והאנן תנן [שבועות ב' ע"ב] הזדונות והשגגות הודע ולא הודע עשה ולא תעשה יוה"כ מכפר, ואע"ג דלא תעשה חייב מלקות הוא ויוה"כ מכפר. לא קשיא, הא דאתרו ביה הוי בר מלקות ולא מכפר עליה יוה"כ, הא דלא אתרו ביה לא הוי בר מלקות ומכפר עליה יוה"כ.
אלא מעתה ספק נזיר כגון נזיר שספק אם ניטמא למת. ולר' אלעזר הקפר דאמר נזיר חוטא הוא שציער עצמו מן היין כלומר דעל חטא נמי מייתי קרבן מאי איכא למימר. לא, נזיר כי קא מייתי קרבן לאו כפרה מייתי דניוול גילוח שערו מכפר על חטאו וקרבן מייתי למישרייה בקדשים.
ספק סוטה שאין לה שום עד שנסתרה. אמר אביי משום הכי לא מכפר דבועל מכיר שחטא עמה, וסוטה מכרת לא קאמר משום דאיהי הוי חתיכה דאיסורא, איכא דאמר אידי ואידי מכירין וחדא מנייהו נקט והילכך לא מכפר. רבא אמר משום הכי לא מכפר עלה יוה"כ דסוטה כי מתיא קרבן לאו לכפרה קא מתיא ליה אלא לברר עליה עון שאם נטמאת שיבדקוה המים.
אלא מעתה עגלה ערופה שהיו צריכין להביא לפני יוה"כ ועבר עליה יוה"כ לא מייתי כלל. אמר אביי להכי לא מכפר, ההורג מכיר שהוא יודע שהרג. רבא אמר משום הכי לא מכפר עליה יוה"כ דעגלה לא מכפרא על הורג דאמר קרא [במדבר ל"ה] ולארץ לא יכופר [לדם וכו'] כי אם בדם שופכו. רב פפא אמר מהכא מצית יליף דלא מכפר יוה"כ במקום עגלה דכתיב [דברים כ"א] כפר לעמך ישראל אשר פדית ה', מאי אשר פדית כלומר ראויה זו כפרה של עגלה שתכפר על יוצאי מצרים על כל ספק שפיכות דמים שנעשו משיצאו ישראל ממצרים, ומדקאמר שמכפר על יוצאי מצרים מכלל דכל יוה"כ שהיו בינתים לא כיפר במקום עגלה.
<h2>דף כו:</h2>
תאמר בנשיא שעשוי להשתנות שיכול להדחות מנשיאותו ולהיות הדיוט, הילכך לא מצי יליף מהני ואיצטריך למיכתב ליה ידיעה לחוד ולא מייתר. אלא אמר אביי מהכא מצית ילפת דכתיב בכולהו מצות ומצו ילפי מהדדי מה חד צריך ידיעה אף כולהו נמי למה לי למיהדר כו'.
אימא כו' משום דיוה"כ לאו על הדין ספק חטא גרידא קא אתי לכפר אבל אשם תלוי דעל הדין ספק חטא גרידא קא אתי אימא לך דמכפר לגמרי דלכי מתיידע ליה בתר הכי לא איצטריך לאייתוי חטאת. אמר קרא [ויקרא ד'] או הודע אליו, מכל מקום. מייתי חטאת אע"ג דאייתי קודם לכן אשם תלוי [שאם מת וכו'] כלומר שאם מת לאחר שהביא אשם תלוי קודם שהודע לו מת בלא עון דכיפר עליו אשם תלוי. מתקיף לה רבא בלא אשם תלוי מיתה ממרקת עון, אלא אפילו מחיים מכפר עליו להכי להגן עליו מן היסורין שאין יסורין באין עליו ביני ביני מאחר שהביא אשם תלוי ועד שיודע לו שיביא חטאתו.
מתני' האשה שיש עליה חטאת העוף ספק כגון ספק אם נפל הפילה או רוח הפילה ועבר (עליו) [עליה] יוה"כ כו' מפני שהחטאת שמביאה מכשרתה ליכל בזבחים ולא משום חטא קא מתיא. אם משנמלקה מספק אח"כ נודע לה שודאי נפל הפילה הרי זו תקבר הואיל ונמלקה כשעדיין ספק לה, דספק חטאת אינה נאכלת משום דאית בה תרי איסורין דספק חולין בעזרה הוא וספק נבלה היא משום הכי תקבר.
גמ' אמר רב וכיפרה כלומר שאעפ"כ עלה לה בחובתה הואיל ונודע לה אי הכי כיון דכיפרה בו אמאי תקבר תאכל לכהנים. לא משום הכי לא תאכל לפי שאינה משתמרת שכיון שהפרישה תחילה על הספק שלא היתה ראויה לאכילה היסיח דעתו ממנה ולא שמרה ונפסלה בהיסח הדעת. אימת קאמר דלא נשתמרה, אי מעיקרא משעה שהפרישה ועד שמלקה מאי פסלות יכול למיהוי בה הא חיה הוות ומחיים לית בה פסלות, ואי לבסוף מאחר שנמלקה הא מנטר לה כהן דכהנים זריזין הן ואמאי אינה נאכלת. דמתניתין בנודע לה שלא ילדה מיירי ואסור לאכול משום נבלה וחולין הויא ובדין הוא דמותר בהנאה, ומאי תיקבר מדרבנן וכי איתמר דרב וכיפרה אהדא איתמר האשה שהביאה כו' שממין שמביאין על הספק על לא הודע חטאת העוף מביאין על הודע הילכך כשנודע לה קודם שנמלקה תעשה ודאי ותיאכל לכהנים. אם משנמלקה נודע לה שילדה אמר רב אפילו הכי מזה דמה ומצה דמה לשם ודאי דהיינו עיקר כפרה ומותר באכילה. ר' יוחנן אמר אסורין באכילה גזירה שמא יאמרו חטאת העוף הבא על הספק שלא נודע לה כלל נאכלת ואית בה תרי איסורי כדאמרן.
או תימכר לחברתה אשה שודאי ילדה. אם משנמלקה נודע לה שילדה מזה דמה ומיצה וכיפר ואסור באכילה משום גזרה ומותר בהנאה אע"ג דאמרינן אין פדיון לעוף הכא כיון דלא קדשה לגמרי דחציה איתעבידא בספק וחציה ודאי הילכך לא קדשה כל כך ויש לה פדיון ומותר בהנאה אבל מיצה דמה נמי מספק ואח"כ נודע דכולה איתעביד בספק אסור באכילה ובהנאה לפי שעל ספק הפריש תחלה וכבר נעשת כולה בספיקה וכיפרה ספיקה והלכה לה ונעשת מצותה לשם מה שהפרישה ואסור בהנאה.
מתני' המפריש ב' סלעים לאשמו כגון לאשם (מצורע) [מעילות] ולקח בהן ב' אילים כו'. לקח בהן ב' אילים לחולין שמעל שחילל במעות וקנה מהן שני אילים לשם חולין. היפה ב' סלעים יקרב לאשמו לאשם מעילתו בשביל שמעל במעות של הקדש והשני איל שוה עשרה זוז דהיינו ב' סלעים וב' חומשין דהיינו קרן וחומש יקרב למעילתו לשום דמי אותו אשם שהיה מחוייב שמעל בדמיו. אבל קנה באותן שני סלעים בסלע איל לצורך אשם שהיה מחוייב ובסלע האחר מעל בו וקנה ממנו איל אחד לחולין אם היה אותו שקנה לשום אשם שוה ב' סלעים יקרב לאשמו שמחוייב, והשני איל אם הוא שוה נמי ב' סלעים יקרב למעילתו לאשם מעילות ויביא עמו סלע וחומשה דהיינו קרן וחומש מביתו ויתנהו לגזבר. הכא בסיפא דלא מעל אלא בחצי הקדש ונשאר בהקדש כדי קניית אשם חובתו הילכך יביא השני לאשם מעילות וישלם סלע וחומשו מביתו אבל ברישא שמעל בכל ההקדש הילכך השוה ב' סלעים לאשם מעילות והשני למעילתו לקרן וחומש כדאמרן.
גמ' קס"ד והשני למעילתו דבאשם מעילה קאמר. אילימא איל אשם כלומר לשום אשם מעילתו. למימר דחומש בהדי איל מעילות מייתי ליה דהכא מובלע החומש עם דמי האיל. והכתיב [ויקרא ה'] ואת אשר חטא מן הקדש ישלם וחמישתו יוסף עליו, אלמא דחומש בהדי גזילו בהדי קרן מייתי ליה והדר אשם מעילות דכתיב ואת אשמו יביא לה' ועוד קתני סיפא והשני של חולין יקרב למעילתו לשום אשם מעילות. ויביא עמה סלע וחומשה מביתו אלמא דחומש בהדי גזלו בהדי קרן מייתו לה וקשיא רישא לסיפא ולקרא. אלא מאי והשני למעילתו דקתני רישא כלומר דהשני יביא במקום קרן וחומש כמה דאיתהני מהקדש דישנו ב' סלעים שהפרישן לאשם ומעל בהן ולקח מהן ב' אילים לחולין. דיפה ב' סלעים מקריב ליה איל אשם מעילה ויפה עשרה זוז דהיינו קרן וחומש מייתי למאי דאיתהני מהקדש כו' כדפרשינן במתניתין. במאי אוקמתא כו' אימא סיפא כו'. רישא קרי ליה למעילתו גזילו כדאמרן.
<h2>דף כז.</h2>
וסיפא קרי למעילתו איל אשם. רישא דהוי איל שני דזבן קרן וחומש דשוי עשרה זוז כדי מעילתו קרי ליה לגזילו מעילתו. וסיפא דלא הוי איל שני דזבן קרן וחומש דלא שוי אלא תמניא זוזי קרי ליה למעילתו איל אשם ויביא עמה סלע וחומש מביתו.
בכינוס חומשין מהו שיתכפר כלומר אם מעל וחזר ומעל וחזר עד שעלו החומשין לב' סלעים ואם רצה להתכפר באותן ב' סלעים מהו שיתכפר בהן. אם תמצא לומר לפרש הבעיא דלקמן דאדם מתכפר בשבח הקדש כגון שקנהו בסלע והשביחו והעמידו עד ב' סלעים ויכול להתכפר בו היינו טעמא משום דקא טרח ביה שהוציאו והכניסו עד שהשביחו אבל הכא בהא בהמה שקנה בב' סלעים מכינוס חומשין דלא טרח בה לא מכפר בה. או דילמא דאם תמצא לומר לפרש הבעיא דלקמן דאין אדם מתכפר בשבח הקדש היינו טעמא משום דלא אפרשיה לשבח מכיסיה אלא ממילא שבח וברשותא דהקדש שבח אבל בדין שבח דכינוס חומשין דאפרשיה מכיסיה אימא מתכפר.
מאי לאו כי לקח ב' אילים בב' סלעים כל חד זבן בד' זוזי ושבח ליה ושוה תמניא וש"מ דאדם מתכפר בשבח הקדש. לא, הכא במאי עסקינן דאוזיל רועה גביה שמכר לו רועה ב' אילים שוים ד' סלעים בב' סלעים, והאי שבח אינו דהקדש אלא דבעל הבית לפי שעשה לו הנאות לרועה מקודם לפיכך (נתנם) [מכרם] לו בזול ודמי כאילו אפרשיה בעה"ב להאי שבח מכיסו.
לא, פיטמו שאני דקא חסר ביה תמניא כלומר שבין הקנייה ובין ההוצאה עומד לו עד שמונה זוז דהיינו ב' סלעים.
לא שנו דאין טעונין לחם אלא לאחר כפרה אחרי שנתכפר בתודה עצמה ובלחמה אבל לפני כפרה ששניהם עומדות טעון לחם דמתכפר באיזה שירצה. אלמא קסבר אדם מתכפר בשבח הקדש וולד היינו שבח.
בעלי חיים נדחין שאין בהו מום ולא פסול כההוא דאמר לקמן בהמה של ב' שותפין הקדיש חציה שלו, וההוא הקדש לא פשטה בכולה בהמה אלא בחציה ולא קדשה אלא לדמים, וכי חזר ולקח חציה והקדישה, קדושה לדמים ואינה קריבה, ועושה תמורה דאפילו קדושת דמים עושה תמורה כדתנן בתמורה [ט' ע"א] ומן בעלי מומין על (התמורה) [התמימים]. ותמורה כיוצא בו דאינה קדושה ליקרב אלא לדמים. ש"מ בעלי חיים תמימין כגון אלו נדחין מהקרבה. וש"מ קדושת דמים מדחה מהקרבה. וש"מ יש דחוי שאין דחוי לגמרי אלא לדמים.
הוזלו טלאים בעולם דכל המוטב שבעולם נמכר פחות מב' סלעים. מפני מה לא נתנה תורה קצבה שיעור דמי קרבן של ד' מחוסרי כפורים שמעוכבין לאכול בקדשים, מפני שאם היה נותן בהן קצבה שמא יוזלו הטלאים ולא יעמדו על אותה קצבה ואין להם תקנה ליכל בקדשים שלא ימצאו קרבן לאותו שיעור. מצורע לא קחשיב בהדי מחוסרי כפרה משום דקרבנו דמייתי לא קא שרי ליה באכילת קדשים אלא צפורין, ומדלא נתנה תורה קצבה במחוסרי כפרה ש"מ הא בהנך דיהב בהו קצבה בעינן דיהא שוי אותה קצבה אלמא דאמרינן [דכסף שקלים בעינן וליכא]. אימא לא לימדנו הלכה זו לשום תלמיד. והא ר' חייא בר אבא הוה מהדר תלמודיה כל תלתין יומין קמיה דר' יוחנן, אי אפשר דלא למדה לו ר' יוחנן. אימא לא נתבקשה הלכה זו ממנו בבית המדרש עד השתא. אלא מעתה חטאת חלב דלא לאישתרויי בקדשים אתי אלא לכפר (לא) ליהוי (הוי) ליה קצבה ואשם נזיר טמא נמי דלבטלה אתי ולא אתי לאישתרויי באכילת קדשים, דהזאת שלישי ושביעי שלו מכשירתו לאכול בקדשים וחטאת שלו מכפרת עליו ואשם לבטלה אתי על חנם ליהוי ליה קצבה הואיל דלאו לאישתרויי בקדשים אתי אלא לבטלה דאמר ר' יוחנן כו'. קשיא.
<h2>דף כז:</h2>
מתני' המפריש חטאתו על חטאו ומת [לא יביאנו בנו תחתיו] אע"פ שעשה בנו אותו חטא עצמו כגון שזה אכל חלב ומת ובנו אכל חלב, לא יביאנו בנו אחריו משום דחטאת שמתו בעליה היא. ולא יביא הוא עצמו מחטא על חטא כגון אם הפרישה על חלב שאכל ואח"כ אכל דם לא יביאה לשם דם. שנאמר [ויקרא ד'] קרבנו על חטאתו דכתיב [שם] והביא את קרבנו שעירת עזים (נקבה) תמימה [נקבה] על חטאתו עד שיהא קרבנו לשם חטאו שהפרישו תחילה.
גמ' שהפריש אביו מן הקלה שהפריש [אביו] קרבן (אביו) על חלב שאכל דהיינו קלה דחייב כרת ולא מיתת ב"ד על החמורה על שבת שחילל בנו דהיינו חמורה דחייבין על אותה עבירה מיתת ב"ד דהואיל דשל בנו חמורה משל אביו אינו יוצא בקרבן שהפריש אביו, או אם היה של אביו חמורה חיוב מיתת ב"ד ושלו קלה חיוב כרת הואיל דאין חיובו דומה לשל אביו אינו יוצא בקרבן אביו אבל יצא בקרבן שהפריש אביו מן הקלה על הקלה כלומר אם של אביו היתה קלה ושלו נמי קלה ת"ל קרבנו [ויקרא ד'] כו'. שהרי אין מגלח נזירותו על בהמה שהפריש אביו לנזירותו דחטאת שמתו בעליה הוא. אבל יוצא במעות שהפריש אביו לחטאתו אפילו מן הקלה על החמורה שהרי אדם מגלח נזירותיו על מעות שהפריש אביו בזמן שהן סתומין שלא פירש אלו לחטאתו ואלו לעולתו ואלו לשלמים דהואיל דלא פירש דמי חטאת לא דמי כחטאת שמתו בעליה. ת"ל קרבנו דבקרבנו במעות שהפריש הוא עצמו יוצא ולא במעות שהפריש אביו אפילו סתומין, דסתומין דאביו הוו כמפורשין שהרי חטאת בלבד הוא מביא ולצורך חטאת הפרישן ודמי כחטאת שמתו בעליה. יכול לא יצא על מעות שהפריש אביו אפילו סתומין משום ההוא טעמא דאמרן. אבל יוצא בקרבן שהפריש לעצמו אפילו מן קלה על החמורה או מן כו'. ת"ל קרבנו על חטאתו [ויקרא ד'] צריך שיפריש קרבנו לשום חטאו.
מאי שהרי לא מעל ולא כיפר דקאמר, תרגמא רב שיזבי, הכי קאמר כיון דלא מצי מעיל הכי אפילו במתכוין כי הפריש בהמה על החלב והביאה על הדם שהרי זה לא הוציאה לחולין ולא מעל וכיון דלא חשיב שינוי לענין למעול בה הכי נמי כששינה לשם דם אפי' במתכוין לא חשיב שינוי ולא כיפר לשם דם [נזיר כ"ז ע"ב], אבל מעות שהפרישן על החלב כיון דמשני להו מעיל שכיון שנתנן בשביל חטאת אחרת הוציאן לחולין שלא כדין, שלא [הוציאן] לשום חטאת שהופרשו משום הכי מעל ומייתי קרבן מעילה וכיון דמהני שינוי דידהו למעילה אימא בתחילה נמי מהני דמצי לכתחילה לשנות מעות של חלב לשם דם, קמ"ל קרבנו על חטאתו דלא. הא דיעבד כיפר.
מתני' מביאין מהקדש כשבה שעירה, יחיד שהפריש מעות לחטאתו לקנות מהן כשבה ונמלך ורצה להביא בהן שעירה רשאי. ומהקדש כשבה או שעירה תורים ובני יונה, ומפרש כיצד, הפריש לכשבה או שעירה מקצת מעות וקודם שהספיק להוסיף העני יביא באותן מקצת דמים תורין, ואם לא היו באותן מקצת מעות שיעור תורין והעני ואינו משיג להוסיף עליהן לדמי תורין יביא באותן מקצת עשירית האיפה או היה עני והפריש תחילה לעשירית האיפה ולא הספיק לקנות עד שהעשיר יביא עוף כו'.
גמ' מנהני מילי דמביא מן הקדש כשבה כו'. דת"ר מחטאתו מחטאתו כתיב בנשיא [ויקרא ד'] מחטאתו וביחיד בשמיעת קול מחטאתו [שם ה'] ובעשירית האיפה על חטאתו [שם] מלמד שכשהפריש מקצת מעות לחטאתו לכשבה או שעירה והעני מביא עוף כו' לכך נאמר מחטאתו מחטאתו על חטאתו. ואיצטריך למיכתב קרא מחטאתו גבי עוף מ"ט, דמאי דאמר קרא מחטאתו גבי כשבה או שעירה כלומר דמהקדש כשבה או שעירה כי מעני דהנך מקצת מעות נחלינון על עוף ומייתי קרבן מנייהו היינו טעמא משום דכשבה ועוף תרוויהו מיני דמים נינהו אבל עשירית האיפה וכו'. ומ"ט כתיב על חטאתו גבי עשירית האיפה הכי קאמר דיכול להוסיף עליו כי העשיר. דאי כתיב על חטאתו גבי עוף ולא גבי עשירית האיפה הוה אמינא כי מפריש מעות לקינו והעשיר כו'. אבל הפריש מעות לעשירית האיפה והעשיר הלין מעות דאפריש אי לא העשיר טובא ניתי עוף מן ביתו ולא מן הלין מעות דאיפריש דלאו תרוויהו מיני דמים נינהו. ואי העשיר טובא נייתי כשבה או שעירה והלין מעות דאפריש לעשירית האיפה יפלו לנדבה ומשו"ה כתיב גבי עשירית האיפה דהיינו דלי דלות על חטאתו למידרש כדאמרן דאי העשיר מצי מוסיף עלייהו ומייתי עוף אע"ג דלאו תרוויהו מיני דמים נינהו ואי חזר והעשיר מוסיף ומייתי כשבה או שעירה.
הפריש כשבה או שעירה ונסתאבה שנפל בה מום והעני אם רצה ימכרנה ויביא בדמיה עוף והמותר לנדבה ואם לא רצה יפריש מביתו עוף, אבל אם היה עני והפריש עוף ונסתאב שנעשה מחוסר אבר, דהאי דאמרינן [קדושין כ"ד ע"ב] תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעופות הני מילי בדוקין שבעין אבל במחוסר אבר פסול, וחזר והעני לא יביא בדמיו של עוף עשירית האיפה דאין פדיון לעוף דמאחר שהקדיש הקדש גמור אין להן פדיון אע"ג דנסתאב אלא למיתה אזיל ויביא עשירית האיפה מביתו, דהכי גרסינן במנחות [ק' ע"ב] המנחות והנסכין והעופות אין להן פדיון שלא נאמר פדיון אלא בבהמה.
<h2>דף כח.</h2>
מטמא מקדש שהיה עשיר והפריש קן תחת כבשתו שהיה חייב להביא כשהוא עשיר והעני ועכשיו הוא ראוי להן הואיל ונדחה זה הקן כשהביא כשהוא עשיר שלא יצא כדאמר לקמן עשיר שהביא קרבן עני לא יצא עכשיו כשהוא עני נדחה שלא יצא. ש"מ בעלי חיים נדחין קן זה שאין בו פסול בגופו. וש"מ קדושת דמים מדחה כשהקדישו כשהוא עשיר לא קדש אלא לדמיו ומדחה מהקרבה. ודחוי מעיקרא הוי דחוי לעולם אע"ג דהדר איחזי. רבי שמעון אומר הוא עצמו הולד זכר יקריב פסח אלמא דבעלי חיים אינן נדחין אע"ג דנקבה אפריש דלא הוה ראויה לפסח אמרי' [דהוולד קרב]. כי אמר ר' אושעיא דבעלי חיים נדחין לרבנן דר' שמעון ולא לר' שמעון, דר' שמעון אשכחן נמי בדוכתא אחריתי דאית ליה בעלי חיים אינן נדחין דקאמר יביא חברו שלא בהגרלה ומזווג לזה דהאי דלא מת לא אידחי והגרלה אינה מעכבת.
שאני גבי מצורע דמיעט קרא זאת תהיה [ויקרא י"ד] כלומר דעשיר יביא קרבן עשיר ולא קרבן עני. וליליף מיניה למטמא מקדש עשיר שהביא קרבן עני דלא יצא כמו מצורע. אמר לך רב חגא אמר קרא [שם] במצורע ואם דל הוא.
מתני' ת"ל [ויקרא ד'] אם כבש אם עז מלמד ששניהן שקולין. תורין (קודם) כתובין בתורה קודם לבני יונה בכל מקום. יכול מפני שמובחרים, ת"ל ובן יונה או תור לכך הקדים כאן ובן יונה מלמד ששניהן שקולין. וכן האב קודם כתוב בתורה לאם בכל מקום. אבל אמרו חכמים כאן גבי כיבוד אב ואם דאע"ג דאמרינן דשניהן שקולין הני מילי לקיבול שכר שמקבל שכר על כיבוד אם כעל כיבוד אב אבל מכל מקום אמרו חכמים כיבוד האב קודם לכיבוד האם שהוא ואמו חייבים בכבוד אביו. וכן בתלמוד תורה אם זכה הבן לפני רבו הרב שלומד ממנו חכמה וזכה שעולה בידו תלמודו כיבוד רבו קודם לכיבוד אביו שהוא ואביו חייבין בכבוד רבו.
גמ' שטימאו את היכל ה' כדכתיב [שמואל א' ב'] כי נאצו האנשים האלה את מנחת ה' וכתיב [שם] ואשר ישכבון [את] הנשים הצובאות.
<h2>דף כח:</h2>
מלכא אמר גדיא יאי עזים מובחרים מכבשים לקרבן. בהדי דאמר אחוי בידיה היה מוליך ומביא ידו לפני המלך ולא היה מדבר באימה ובתרבות לפני המלך. למטרפסיה דינו הידים שהיו מבזים את הקדשים שנחתכו. אם כשב אם עז [ויקרא ג'] מלמד ששניהם שקולין.
